הרופא אומר לי שמה שיש לי הוא מקום שלישי מבין הדברים שיכולים
להיות מבחינת הפגיעה באיכות החיים. מקום שלישי אחרי סרטן
ומחלות לב. מקום אחד לפני דכאון קליני.
איזה דכאון, אני חושב.
איזה דכאון.

אני לוקח את הסבל שלי לכל מקום שאני הולך איתו.
אני מגיע איתו לרופא ואני חוזר איתו הביתה.

אני מתנשק עם חברה שלי והסבל שלי שם.
אני חושב על העבר שלי והסבל שלי שם.
אני לומד עם הסבל שלי
מתמודד עם בעיות היום
ועם הסבל שלי.
מה אני סה"כ אם לא אוויר לנשימה בשביל הסבל שלי.
הוא לא קיים בלעדיי ואני מעניק לו חיים.

הסבל שלי כותב עליי שירים
ולי נותר רק לסבול.
בזמן מין אוראלי,
בזמן משחק של מכבי,
בזמן שיחה אינטלקטואלית,
אני סובל.

וכך נגזר עליי
וכך אחיה,
ובשבילי לא לסבול - זה לא לחיות כנראה.