קומה ראשונה של בניין גדול רבוע, רטוב מגשם, צהוב לבנים. אני
נותן את השטרות ביד הלחה ועל כל שנייה שבה הוא סופר את העודף
אני מרגיש שעוד נים ונים מאיים להתפקע. יש לו זיפי זקן, פנים
מקומטות ושקיות מתחת לעיניים. אני לוקח את העודף בלי לספור,
טורק את דלת המונית ונכנס למסדרון הכניסה הענק שנורות קטנות
בצבע דבש מפוזרות על קירותיו. הרצפה מכוסה נצנצים זולים ועשויה
בטון שחור ממורק ומשויף. לפני הדלת הגדולה אני רואה את
השירותים ונכנס לאולם כמו טובל בחומצה. יש מוזיקה צורמנית
וקיטשית, ואפי האנשים אדומים משיכר. הם מחווים בכוסות וממלמלים
דברים של רצון טוב, כשאני שואל את עצמי מה אני עושה פה וחרדת
שיתוק פסיכוטית מאיימת לשתק אותי. אני מניע את רגליי בכוח אל
שולחן ריק צמוד לקיר, שבו הכיבוד קל, אבל יש יין. מדליק סיגריה
ומעשן בגוף רועד לתוך צלוחית סלטים ריקה כשאני בוחן את החופה
ומרבד הדם שעליו תעמוד היא ותחתום את לבי בלבנים. זמר ספרדי שר
בנימה משתפכת משהו של ליסבון, והמוזיקה הרועשת לא מצליחה
להטביע את יבבות בכי האלכוהול שאני שומע מגרונו הקרוע. הוא
תופס את המיקרופון בשתי אצבעות ומתפתל עם השירה, נראה כשיכור
המנסה בכוח לשמור על חזות פיכחת. חובט התופים נשמע ונראה כאילו
הוא מכה בסירים, מזכיר לי בובה על קפיץ, ואטיות תנועתם של
פורטי הכינורות שואבת אותי באטיות למציאות סוריאליסטית.

המוזיקה המהדהדת דועכת כלי אחר כלי בלי סימן נראה לעין,
וחצוצרות ג'אז בניצוחו של בילי סוואן קורעות את התקרה מעליי.
דרכה מחליקה באטיות של חללית מעלית קטנה חשופת מעקים, ובה איש
לא מוכר ומישהי שהלב קורא לה, כל הזמן. הוא מביט סביבו בעיני
דבש בוהקות וחולמניות והיא בשמלת קצפת ותסרוקת מוגזמת מתקפלת
מעט במבוכה אל מול מבול האנשים שנחתה אליו. "תודה שבאתם אל
חתונתי." רעש החצוצרות מפלח ככידוני זהב. אני מדליק בזהירות
סיגריה ומגלה סיגריה בוערת בצלוחית הסלטים. מעשן לרגעים פעם
מזו ופעם מזו, ולבסוף מכבה את הראשונה. היא הולכת לצדו, נראית
כמו אחרת על מרבד הארגמן, ורק עיניה מראות לי את האישה שאני
מכיר ואוהב. גברים אדומי אף ותפוחי לחיים ונשים באיפור מודגש
מתלחשים וממלמלים מילים של כישוף, והיא מחייכת חיוך דק ונבוך
בעוד הוא זוקף ראש סחרחר בגאווה, והרב מחייך סבלני ותלוש מתחת
לחופה.

נתתי את ידי בבקבוק היין וכל ההמולה הממולמלת שקעה בראשי
להמיית גלים מאיימת. סביבם אנשים מצטופפים ורעש ניפוץ כוס וקול
קריעת ים-סוף מחצוצרות ספרדיות מדמם את הקירות ובירלבו אומר לי
שב.

אני יוצא מהדלת הגדולה וחצי סיגריה צורבת בידי, ונכנס
לשירותים, כולא עצמי באחד התאים, יושב על מכסה אסלה ומאזין
בשקט אלכוהולי לקולות הדועכים, בעוד אפר הסיגריות צונח על
הרצפה, וכתובת "עיניה פוצעות" חרוטה על הקיר.