זה התחיל בתחושה של רעש רקע מוזר בתוך הראש שלי, אחר כך החלו
ריצודים בראייה. הרופאים לא ידעו מה קורה לי. הבדיקות והסריקות
לא העלו כלום. התמונות החלו לעלות למאיות שנייה בכל פעם.
בהתחלה לא הבנתי למה אני מזמזם פרסומות כל הזמן, אבל יום אחד
זה פשוט היה שם, ולא הייתה שום דרך להתעלם מזה. הרופאים אמרו
שמדובר בתופעה נדירה אמנם, אבל מוכרת. אין לזה מרפא ונגזר עלי
לחיות כשאני קולט ערוץ 2 בתוך הראש לכל החיים.
קצת קשה להסביר את התחושה למי שלא חווה אותה בעצמו. אתם מכירים
את הקטע הזה שאתם מסתכלים על הטלוויזיה כשיש עליה שמש ורואים
את התמונה טוב, עד שפתאום מתפקס לכם דווקא כתם השמש ואז לא
משנה כמה שתנסו לחזור להתמקד בתמונה בטלוויזיה, אתם רואים רק
את כתם השמש? מכירים את זה שאתם מסתכלים על משהו דרך החלון
ופתאום דווקא הכתמים שעל החלון תופסים לכם את המבט? אז זה דומה
לזה, אבל גם שונה.
זה לא שלא הצלחתי לתפקד. תפקדתי דווקא סביר, אבל זה עצבן אותי.
היו לזה יתרונות. באותו הלילה יצאתי עם חברים, שתינו כולנו
כשפתאום צעקתי ששרון עבר שבץ. בפאב התחילו לצחוק שאני שיכור,
אבל החברים שלי שמכירים, ביקשו שיעבירו לערוץ 2, ואכן שם היו
הדיווחים.
אחרי חודש בערך, אותו פאב, שוב אני צועק ששרון עבר שבץ. הפעם
החברים שלי צוחקים עלי ושואלים אם התחילו לי שידורים חוזרים.
אחר כך גם הם האמינו.
המצב התחיל להתדרדר כשטלעד ירדה ונתקעתי רק עם קשת ורשת בראש.
נסו אתם לחיות כשיגאל שילון בעונה התשעים ושמונה בערך מחייך
לכם בראש עם הסיגר. נסו לאכול חומוס או בשר או אפילו גבינות
כשבראש מרצד לכם רפי גינת או אמנון לוי בעוד איזה חשיפה של
חתולים או סתם קוליפורמים צואתיים.
הבעיות הפכו רציניות יותר ויותר. הייתי עם בחורות וגיליתי שאני
מפסיק לתפקד, אם הבנתם אותי, בין שמונה לתשע בערב. הצנונית הזו
פשוט מוציאה לי את כל החשק.
אתה מנסה להתרגע מול איזה משחק כדורגל טוב כשברקע אברי גלעד או
אייל קיציס או מי שלא יהיה, שואלים שאלות בהיסטוריה,
גיאוגרפיה, או שסתם נותנים ליולי תמיר להראות את הפרצוף שלה.
כשרציתי להתרכז בעבודה, הכניסו לי טלנובלות. כשרציתי להירגע,
הכריחו אותי לראות את אהוד יערי מתסרט את השמדתה הקרובה של
מדינת ישראל וכשרציתי לראות סרט בכבלים, תקעו לי איזה שידור
חוזר של סיינפלד. היה שלב שלא יכולתי יותר, אבל אז הרופא שלי
סיפר לי שיש קבוצת תמיכה שמאגדת אנשים כמוני בדיוק. הלכתי לשם
באחד הערבים. חשבתי שהעצב והכאב יהיו משותפים, אבל גיליתי
שמצבי עוד טוב ביחס לאחרים.
"ערב טוב," אמר מיכה, המנחה, קולט גלי צה"ל בראש כבר למעלה
מעשרים שנים. "אנחנו במהדורה הרביעית של קבוצת התמיכה שלנו
לחודש זה. הערב במפגש, גל, המוכר לנו בכינויו גלגלגלגלצ (בחור
עם אוזניות על האוזניים שאפילו ברעש היחסי שבחדר היה ברור
שמשמיעות את החדש של היהודים בפול ווליום הנהן לכולם), יספר
לנו על הדרך המקורית שמצא להתמודד עם סוף השבוע הרגוע, יוסי
יספר לנו כיצד השתפרו חייו מאז הצטרפה מיקי ליעקב ואהרון יספר
לנו על היוזמה העסקית החדשה שלו והתגובה של חברת הלוויין
לעניין, אבל תחילה, חבר חדש מצטרף אלינו. מיקי, שלום. רשות
הדיבור נתונה לך."
("הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים." מלמל אותו גל).
סיפרתי להם על עצמי, הם הציגו את עצמם, וכך הכרתי אותם. את
אלי, המרוקאי שהתחיל פתאום לקלוט ערוץ 9, את יוסי שקלט את ערוץ
10, את גל שהיה מחובר נון-סטופ לגלגל"צ ואת אהרון, בחור תחמן
ובר מזל שגילה בוקר אחד שהוא מחובר לשידורי הלוויין ויכול גם
לזפזפ ביניהם. היוזמה העסקית האחרונה שלו הביאה לו המון כסף.
הוא חיבר את הבניין שלו לראש דרך האוזן וגבה מכולם כסף על
המונדיאל.
אחרי המפגש המשכנו לשבת במקום ושתינו קצת ("אם שותים, לא
נוהגים. הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים." מלמל גל). שוחחנו
בינינו והשווינו תוכניות שמשודרות באותו הרגע.
גל ואני הפכנו לחברים טובים. כבר בערב הראשון הוא הציע לי טרמפ
הביתה, מסתבר שהוא גר שלושה רחובות ממני. הוא לא היה שפוי
לגמרי. החיבור התמידי הזה לפלייליסט לא עשה לו טוב. הוא סיפר
לי שכשאלדד קובלנץ סיים את תפקידו התעוררה בו תקווה למחר טוב
יותר, אך לצערו זה לא קרה. הימים המאושרים בחייו היו ימי
הפסקות החשמל ביפו והיום שבו אסרה אקו"ם על גלגל"צ לשדר
מוזיקה.
ישבתי לי בבית ושמתי ערוץ 10. שוב חבורה של שמנים שמנסה לטפס
על הר. בעיני רוחי ספיישל הספיישלים המיוחד של הגמר הגדול של
שלב האודישנים השלישי של העונה הרביעית של כוכב נולד. אני לא
יודע כמה זמן עוד אוכל להחזיק.
המשכתי ללכת לפגישות. זה אמנם לא עזר, אבל היה נחמד להרגיש
שאני לא לבד בעניין, שיש עוד אנשים כמוני. מיכה היה אחר. הוא
ראה בבעיה שלו ברכה. מצד שני, הוא לא היה צריך לסבול את דודו
טופז בשידורים חוזרים, נכון? מקסימום את שלמה ארצי קצת לפני
שנכנסת שבת. הייתי מוכן לקצת אילנה דיין של הרדיו ולא לאילנה
דיין של עובדה.
אהרון סיפר לכולנו שיס תובעים אותו על התחמון האחרון ועוד מבקש
ממנו דמי מנוי של חבילת פרימיום על כל החודשים שהוא מחובר, שזה
בעצם מהיום הראשון של הלוויין. הוא אמר להם שהוא מוכן לשלם,
אבל הם מתחייבים להתקין לו יס מקס, כי לפי החוזה הם מחויבים
לתת יס מקס לכל לקוח שרוצה. זה עצר אותם בינתיים.
גל מתחיל להתחרפן. מאז שנינט הוציאה את האלבום החדש הוא במצב
רע. הוא נכנס לעוויתות כל פעם שמשמיעים שיר מהאלבום וכשאביב
גפן מושמע, הוא מקבל פריחה והתקף אפילפסיה. לא ראיתי אותו ככה
מאז Love generation. הלילה אנסה לדבר איתו.
הוא לא ממש שיתף פעולה. איך שנכנסנו לאוטו הוא שם דיסק של שרון
קרלן בפול ווליום. לא ממש הצלחתי לחדור את מסכת הרעש.
כשהלכתי לישון חשבתי עליו, אבל לא באמת היה לי מה לעשות
בעניין.
הדפיקות העירו אותי. פתחתי את הדלת ומצאתי שוטר עומד מולי,
מחזיק ביד את גל, עם אוזניות שמשמיעות את הLegendary pink dots
בפול ווליום.
"אתה מכיר אותו?" שאל השוטר.
"כן, הוא חבר שלי, מה הוא עשה?" שאלתי.
"תשמור עליו. מצאנו אותו הערב מסתובב ליד הבית של אביב גפן,
ממלמל לעצמו עם הווקמן הזה וביד בקבוק וודקה שבור בקצה. עצרנו
אותו, אבל השופט לא הסכים לעצור אותו וביקש לשחרר אותו לפיקוח
שלך."
"זה היה השופט קוברסקי במקרה?" שאלתי.
"כן. אתם מכירים?"
"ככה, בערך." עניתי. קוברסקי היה מגיע מדי פעם למפגשים שלנו.
הוא קלט איזה ערוץ פורנו קשה ששידר כנראה דרך לוויין פיראטי,
כי חומרים כאלה לא משדרים אפילו בתשלום. מאז שהתחילה לו
ההפרעה, הוא ניתק קשר עם אשתו וילדיו וחשב לעזוב אפילו את עולם
המשפט.
"טוב, תשמור עליו." אמר השוטר תוך שהוא פונה ללכת.
"מזל טוב על התפיסה של בני סלע." עניתי לו.
השוטר הסתובב אלי במבט זועם. "תשמע, לא מעניין אותי כמה חברים
שופטים יש לך, אתה לא תצחק על המשטרה. ברור?" הוא התקדם אלי
במבט מאיים.
"כל היחידות, אני חוזרת, כל היחידות, בני סלע נתפס. מסיבת
עיתונאים עם המפכ"ל משודרת ברגעים אלו בערוץ 2." נשמע לפתע
הקול ממכשיר הקשר שלו. הוא הסתכל במבט תמה על הטלוויזיה
הכבויה, משך בכתפיו ויצא מהבית, טורק אחריו את הדלת.
הושבתי את גל על הספה והלכתי למטבח להכין לו איזה כוס נס.
המפכ"ל התלהב כולו וכך גם השר שהוטס במיוחד במסוק לצפון.
התיישבתי לידו. הוא מלמל מלמולים לא ברורים על אביב גפן.
"מה קרה, גל?" שאלתי אותו.
"רציתי להרוג אותו. הוא כבר היה לידי ובאתי לתקוע בו את
הבקבוק, אבל פתאום חשבתי על ג'ון לנון וקלטתי שאם אני הורג
אותו יהיה ספיישל שלו ואחר כך עוד ספיישל שלו, וכל שנה יהיו
עוד ספיישלים ועוד ספישלים ואני לא אוכל יותר, אז החלטתי לשמור
עליו שאף אחד אחר לא יהרוג אותו. אולי אם הוא ירגיש בטוח הוא
יאבד את ההשראה או מה שזה לא יהיה ויפסיק לכתוב ולאט-לאט ישכחו
אותו ויפסיקו לשדר אותו."
ככל שגל דיבר הוא התחיל להגביר את הקצב. לקראת סוף המשפט הוא
השתולל כמו חיה פצועה, זועק זעקות שבר בין המילים. זה היה מראה
לא קל.
"אני רוצה למות! אני לא יכול עם זה יותר! איפה שנות התשעים
כשהיה כיף לשמוע אותם כל היום? איפה קוטנר? איפה לוונטל? אני
מתגעגע אפילו לאלי ישראלי שישמיע את לומבליקו דל מונדו, אבל די
עם החרא הזה! די עם קרן פלס, מירי מסיקה, נינט, דנקר, גפן
וחוזר חלילה! אם אני אשמע את ריהאנה עוד פעם אחת שרה על המטריה
שלה אני מתאבד! אני לא יכול יותר!"
ניסיתי לחבק אותו, אבל הוא השתחרר מאחיזתי וברח.

יוסי התאבד. פחדתי על גל, אבל יוסי התאבד בסוף. כשהוא הבין
שלרדת בגדול תחזור לעונה נוספת הוא החליט שהוא לא מסוגל להמשיך
לחיות וירה לעצמו בראש. הוא השאיר אחריו מכתב מפורט, עם צוואה
והתנצלות לילדים ולאשתו.
מיכה ראיין את כולנו וביקש מאיתנו לספר על המנוח ואיך אנחנו
מרגישים עם מותו.
גל לא הגיע לפגישה הזו. הוא לא הגיע גם לפגישות הבאות.
אחרי חודשיים קיבלתי ממנו גלויה. לא היה כתוב עליה כלום, מלבד
הכתובת שלי והחתימה שלו, אבל מקדימה הכול היה לבן והיה כיתוב
"North pole by night".
אני מקווה שהוא מאושר.