המון מילים ללא תוכן,
הרבה אנשים ללא תכלית.
כשאני ממילים של אנשים אחרים
זה בגלל שהם אומרים
את מה שאני רוצה לצעוק.
הגעתי למצב
של לכתוב או למות,
וכמה עצוב-
זה לא רק בשביל האומנות.
בלילה השדים יוצאים ממני
הדמעות שלי אף פעם לא היו כל כך מלוחות.
אבל בשניה שנדלק האור,
היד שוב מגמגמת
המילים לא יוצאות.
אני מנסה לתרגם את הדמעות האלה
למילים כתובות,
זה יוריד קצת מהמשא.
אבל כשמאחורי הדמעות
אין מילים,
אין סיבה, לפחות לא מוצדקת.
כנראה שהמשא הזה הוא מולד,
כנראה שהוא התירוץ שלי
להמשיך לכתוב שירים.