עלטה עומדת
בחדרו של המשורר
לחה וסמיכה כערפל
בקרבה אל מזבח עבודתו הוא רכון
נע ונד בכיסאו כמתפלל
בלי שים לב הוא נוסך
בנוצתו הלבנה
טיפות דיו על קרנות המזבח
ממלמל מזמורים מן הים השחור
ממלמל ומיד שוכח

החלון פתוח
בחדרו של המשורר
ודרכו נושבת רוח
היא כאם משכיבה אוצרות יקרים
על הדף הלבן לנוח
הוא לוטש מבטו
בשכיות החמדה
עוטפן בכנף מעילו הקרוע
פנינים כה יפות מן הים השחור
אותן מביאה לו הרוח

הגשם יורד
בחדרו של המשורר
גשם מלוח וחם
מאיים לכבות את להבת הנר
הדולק בחדרו לעולם
הוא אוחז בחוזקה
בקרנות המזבח
עיניו בוהקות בלהבה
רבים לא שבים מן הים השחור
זה הים אשר שמו אהבה