רוחות
השעון צלצל לחצות
והרוחות שרדפו אותי נבהלו
ומיהרו להתחבא מאחורי הארון.
בקול רך קראתי להן לצאת,
'זה רק צלצול השעון' הרגעתי אותן.
ליטפתי את הסדינים שעל ראשן בחיבה,
הכנתי לנו כוס קפה חם וצלחת של עוגיות פריכות,
ודובבתי אותן בעדינות עד שהן התעודדו
ושבו לענות אותי כל אותו הלילה.
אחותי
אחותי רחוק היא מעבר ים
ואטבול בדמי נוצה לבנה
אחותי נא הקשיבי לרוחות במלמולן
על חופו של הלילה הזה
לך אכתוב קינה
אחותי היא אור במגדל בים
ואמתח מפרש בחבלי שינה
אחותי היא הקול שקורא לי לבוא
בגליו של הלילה הזה
אחותי ספינה
אחותי בדידותי עמוקה כים
ולבי בו שקע כאבן קטנה
אחותי הדרכים מובילות אלייך כולן
בסופו של הלילה הזה
תלטפיני נא
שדים
השדים נרדמו כולם
והשחר עלה מתוך הדממה.
הלכתי אל חלון המרפסת על קצות אצבעותיי
כדי לא להעיר את השדים,
והתבוננתי באור הבהיר שהמס את החשיכה,
כמו חומצה קורנת שאוכלת דרך שולחן מעבדה.
הבטתי בקרני השמש הראשונות
שחדרו דרך התריס
והאירו את פניהם של השדים הישנים.
הם נראים כל כך שלווים כשהם ישנים,
השדים שלי.
כמעט יפים. |