אני חולם בשקט.
זרועות חבוקות על אופנוע,
בין הרחובות המטונפים-מקסימים של יפו
חוצים את הנפוליאונים החייכנים לתיירים
והולכים מעל המזח.
מדברים באופן
שכל הדברים משתנים בהכרח
ורק עכשיו הם נולדים.
אני חולם בשקט.
בית-מגורים שהופך לבית
עם הדגשה גרונית על ה'ב'
ויש בו נרות ומוסיקה של
אושר נעורים,
ושמן מלכים סמיך
מעוסה אל תוך העור
ואז גירוי מתעורר במים הרותחים
בין אצבעות ידיים שמנסות לאהוב
וזה מזכיר לי
ירושלים בעומק החושך
ירושלים של פסנתרים בחדרי מלון
עם אקוסטיקה כמעט-אלוהית.
ירושלים של בתי קפה קטנים ומכושפים
איפה שאני מוצא ליטל אחת
שתאמין,
ואיך אני נשאר בסוף
צמא אחרי כל זה.
שוב במרפסת הזו,
חלון רוחבי נסגר לראשונה
להגן מפני הקור שהתחיל זולג בהדרגה.
אני שר דילן בצורה שלא הייתי שר אם לא הייתי לבד,
כמו איזה סוד מחבר את שנינו,
משהו בי נשאר כלוא בין המילים האלו.
כשכל הקריסטלים הבוהקים מתנפצים
אני יושב באיזה חדר באיזה 'בית'
בלי הדגשות,
שומע את אותם שירים
ולא מפסיק לרעוד.
אבל הפעם יש לי כוח לטרוף את כל הקלפים,
הפעם הזו אני יודע מראש איך מרגישים המפסידים,
כמה צריך לסכן.
ועדיין אני שואל בחיוך:
"מתי כבר מתחילים?" |