לילה. היא הרשתה לעצמה להעיף את הניירת לכל הרוחות ולצאת לנשום
קצת אוויר. הרוח הקלה הצליפה על פניה ואיימה להקפיא אותה
למוות. היא התעטפה במעיל שלה וחיככה את ידיה בפניה. קור נגע
בקור. היא הכניסה את ידיה לכיסים והמשיכה לצעוד ברחוב המואר
והסואן. היא הביטה בפליאה ברחוב השוקק חיים והבינה, שלא משנה
כמה זמן היא תגור בעיר הגדולה, עדיין היא תהיה מופתעת לראות את
ההמולה בשעת לילה מאוחרת כזאת.
היא לא הייתה סבלנית עם אנשים. היא לא רצתה לראות עתה איש. היא
לא רצתה את הרעש שבכביש או את פיטפוטי האנשים ברחוב. היא רצתה
את השקט שלה.
הפאב הפינתי הקטן במורד הרחוב היה מעבר לכל מה שרצתה. הוא הציע
חמימות ומוזיקה טובה בלילה הקריר ועם זאת סיפק לה את
האינטימיות השקטה ואת הבדידות שכל כך רצתה.
כשהיא נכנסה, נדמה היה לה שכל המבטים פונים אליה, אך זה לא היה
כך. המוזיקה המשיכה להתנגן באיטיות, הברמן שליד הבר הרים את
ראשו במחוות שלום ומעט האנשים שישבו במקום, לא טרחו להרים אליה
מבט. הם היו שקועים בשיחתם, במחשבתם או במשקה שלצידם. כל אחד
עוסק בענייניו. והדבר מצא חן בעיניה.
היא העדיפה את זה כך. לא אהבה שאנשים מנסים להראות התעניינות
בזמן שהם אינם מתעניינים כלל וכלל. היא התיישבה על הבר, הזמינה
לה וויסקי והצליחה לגרום למבטי השתאות מצד הברמן, שביקש לראות
ת.ז.
זה עיצבן אותה כהוגן, אבל היא העדיפה לשתוק ושלפה את ת.ז
מכיסה, מנפנפת בה מול פניו. הוא לא אמר דבר ומזג לה את המשקה.
היא ניסתה להבין איך רואים אותה האנשים שבצד. לא שזה שינה לה
במיוחד. בסך הכל, היא לא ניסתה להרשים אף אחד. וגם לא היה לה
איכפת מה חושבים עליה. היא הייתה ייצור קטן וחום, שעיניו כבדות
ועייפות. פיה היה חף מצבע ושערה השתפל על כתפיה באי סדר. היא
תחבה קצוות סוררות מאחוריי אוזנה בזמן ששמעה את קולות הגיטרה
והשירה מקצה הפאב.
הוא ישב שם על כיסא גבוה ושר. נדמה היה לה כי אנשים אינם שמים
לב אליו ולשירתו. היא חשבה לעצמה שזה חבל שזמר ונגן גיטרה
מוכשר כמוהו מנגן ושר לעצמו, בעוד איש אינו באמת מקשיב לו. היא
ידעה להעריך מוזיקה טובה ואף על פי שהעדיפה מוזיקה רעשנית מעט
יותר, התמכרה בהנאה לצלילי הגיטרה האקוסטית ולשירה השקטה. כאדם
שהיה מורגל לעבוד כל היום בחדר מעבדה סגור ומלא אדים, היה זה
דבר נדיר בעיניה לשמוע מוזיקה ולהתמכר לצלילים. הקול שלו ליטף
את אוזנה והיא הקשיבה למילים. הן נגעו בה, באותה פינה בלב
שסבלה פעם מלב שבור. היא כמעט חייכה אליו באירוניה, כשלפתע
קלטה שהיא נועצת מבטים, בעוד הוא אינו מביט בה כלל וכלל. אז
היא עשתה את הדבר החכם ביותר - הסיטה מבטה ממנו ולקחה לגימה
מהמשקה.
היא לא הייתה מורגלת לכך. לחום הזה, הצורב בבטנה, אך גילתה
שהיא מקבלת אותו באהבה. המשקה חימם אותה בלילה קר זה, אף על פי
שהיא לא כל כך אהבה את טעמו. בכלל, היא לא הייתה שתיינית
גדולה... היא שתתה יין אדום, מדי פעם והיו מספר ליקרים שחיבבה,
אך נדמה היה לה שהוויסקי הולם לילה קר שכזה, למזג האוויר, למצב
רוחה וכן לאווירת הפאב הקטן.
היא בחנה אותו כעת, או יותר נכון את יושביו. היא לא הייתה
מורגלת בחברה גדולה של אנשים ועל כן שמחה שהפאב לא היה דחוק.
רוב האנשים ישבו בזוגות, פרט לבחור אחד, שישב על הבר, מכונס
בתוך עצמו.
היא לא חיפשה בן זוג. רחוק מכך. כל קומץ מערכות היחסים שהיו לה
בעבר, לימדו אותה להתרחק מבני המין השני. היא לא סמכה עליהם.
על אף אחד מהם. היא הייתה לבדה וכך רצתה להישאר; היא הביטה
סביב, כיוון שידעה שמבטים אינם פוגעים באיש. זה היה מוח
המדענית שלה, הסקרנות הטהורה שהניעה אותה,
או כך לפחות אמרה לעצמה.
הוא התבונן לעברה פתאום, כאילו מרגיש במחשבותיה, ומבטיהם
הצטלבו. היא לא הסיטה מבטה, שכן הייתה אדם גלוי וישיר. היא
השיבה לו מבט משלה ונתקלה בעיניו. זוג עיניים חומות, גדולות
ויש מי שיאמר חודרניות. קצת מוזר לחשוב כך, אך נדמה היה לה
שהאיש מביט לתוך נשמתה; היא גיחכה בקול על מחשבתה זו וזכתה
לתשומת ליבו.
"אפשר לעזור לך?" שאל בחיוך. גומות החן על לחיו הפתיעה אותה,
כמו כן קולו המחוספס והישיר. "צרות", היא חשבה לעצמה, "צרות".
"אממ... לא... סליחה." גימגמה. מגדפת את עצמה בליבה. הוא חייך
בשנית, כאילו קורא את מחשבותיה. היא נרתעה, אך המשיכה לבחון
אותו בעודו מחזיר את מבטו לכוסו. על פניו היו זיפים בני שבוע
לערך. שערו היה קצר וחום בגוון הזהה לגוון עיניו. כשחייך,
שפתיו התעקלו קלות במעין חיוך משועשע קלות. "מן יצור מסתורי
שכזה." חשבה בבהלה מסויימת. היא הייתה הגיונית והחליטה שדי לה.
היא שהתה מספיק במקום הזה והטיפות האחרונות של המשקה היו
בכוסה. היא לגמה אותן והניחה את הכוס על הדלפק, מבקשת חשבון.
הברמן ציית והניח את החשבון על השולחן. ל-"צרות" היו תוכניות
אחרות, מסתבר. הוא משך את החשבון ממנה, בכוח שהיה בו די להעביר
את החשבון אליו בתנועה קלילה אחת.
"סליחה?"
"המשקה שלך עליי." אמר והניח סכום הכפול מהנדרש על השולחן "וגם
שלי." מילמל לעבר הברמן. הוא חייך כשותף סוד.
"פספסתי משהו?" שאלה בנוקשות.
"לא, גברת. את סתם נחמדה. מסוכן ליצורים קטנים וחמודים כמוך
להסתובב לבד בפאבים בלילה שכזה. איפה הבחור שלך?"
"אין לי בחור," ענתה בתרעומת "ואני לא צריכה אחד כזה או שתשלם
על החשבון שלי. אני יכולה לדאוג לעצמי."
"ברור." הוא חייך חיוך של יודע-כל "אני סתם בחור נחמד וטוב."
"נחמד וטוב," חזרה בלעג, הכעס מציף את לחייה בגוון אדום מקסים.
"אז קח את הכסף שלך, בחור נחמד וטוב. אני לא צריכה שתשלם
עליי."
"אל תהיי קטנונית."
"אל תהיה שוביניסט." היא הוציאה מהכיס שטר של כסף והניחה אותו
על השולחן, לצד החשבון. מחייכת אל "צרות" כמנצחת. היא ירדה
מהכיסא הגבוה שעליו ישבה ויצאה משם בהליכה זקופה, לא מביטה
לאחור.
"גברת לעניין." מלמל כשסגרה אחריה את הדלת. "תן לי עוד משקה."