אחת עשרה בלילה, אני בחוץ, רצה בדרך מהפארק, האויר קר, מנורת
הרחוב שרופה, חושך מצרים, העיר הזאת ריקה כאילו היתה פרובינציה
זעירה במרחק מאות קילומטרים מכל סימן לציויליזציה. אין נפש חיה
ברחוב. רק פנסיה של מכונית תועה מבליחים בחשיכה.

אני מרגישה את הסלולרי שלי רועד בכיס הג'קט, אבל אני ממשיכה
לרוץ, מנסה להסדיר את הנשימה, מה יש לי לעצור עכשיו בחושך
מצרים, מי בכלל מחפש אותי בשעות כאלה. בטח מהעבודה. שיסתדרו
בלעדיי ערב אחד, מה יקרה. הסלולרי ממשיך לרעוד, ולראשי מתגנבת
המחשבה שאולי קרה משהו, אולי זו הבייביסיטר מתקשרת להגיד שקרה
משהו לילד. אני מושיטה את היד ושולה את האזניה מהכיס, תולה
אותה על האוזן תוך כדי ריצה, ולוחצת על הכפתור. צליל תפוס. טוב
נו, מי שחיפש אותי ודאי יחפש אותי שוב. לא שווה להפסיק לרוץ
בשביל זה. עוד לפני שהספקתי לסיים את המחשבה, אני שוב מרגישה
את הרעידות המעצבנות בכיס. הפעם אני מוכנה, לוחצת על הכפתור
ועונה לשיחה.

"איפה את?" צועק עלי קולה של אמא.
"רצה בדרך מהפארק", אני עונה בנשימות כבדות תוך כדי ריצה,
מתחרטת על שעניתי לטלפון.
"את לא נורמאלית!" צועק עלי הקול. למה אני לא מופתעת
"כן, זה ידוע", אני ממלמלת, "מה כבר עשיתי הפעם?"
האזנייה נופלת לי מהאוזן, אבל את הצעקות אני שומעת בכל מקרה.
"את בכוח מחפשת צרות?" היא צועקת.
אני מנסה לסדר את האזנייה. היא ממשיכה בשלה, לא מחכה לתגובה.
"מה את מסתובבת בחוץ לבד באמצע הלילה, באמת חסרות לנו צרות,
ועוד כשבני סלע מסתובב בחוץ, אני באה לקחת אותך, תגידי לי איפה
את!"
אני מצליחה לתלות את האזנייה שוב על האוזן, בקושי נושמת.
"בני מה?" אני לא מבינה מה היא רוצה ממני. "מה את רוצה ממני
אמא?"
"אני דואגת לך! גם זה אסור לי? אני אמא שלך!" אני מתחרשת. היא
מתעלמת מהשאלה.
"מה נזכרת לדאוג לי פתאום?" כן, אני יודעת שאני גועלית, אבל
היא מעלה לי את הסעיף.
"מה זאת אומרת מה נזכרתי? מה שאני עושה זה אף פעם לא טוב
בשבילך", היא נעלבת.
"טוב סליחה אמא, אני באמצע ריצה, קשה לי לדבר".
"תגידי לי איפה את מיד, אני לא מוכנה שתסתובבי לבד בחוץ כשבני
סלע מסתובב חופשי".
"מי זה בני סלע???" על מה לעזאזל היא מדברת?
"מה זאת אומרת מי זה בני סלע?" היא נדהמת. "את לא שומעת
חדשות?"
"לא" אני עונה. "אבל אני בטוחה שתספרי לי. רק אפשר אחר כך? כי
אני באמצע ריצה ונופלת לי האזנייה".
לא באמת חשבתי שזה יעבוד. היא ממשיכה לצעוק.
"בני סלע! האנס הסדרתי! נו באמת, את לא חיה במדינה הזאת?"
אני מבינה שזה לא יוביל לשום מקום, הרי את חוש ההומור היא
איבדה לפני שנים.
"אני עוד מעט בבית, אל תדאגי." אני משתדלת לסיים את השיחה.
"אל תצאי בלילה לבד. תנעלי את הדלת למעלה ולמטה. ותסגרי את כל
החלונות, הוא מאוד מסוכן".
"בסדר אמא, לילה טוב, אל תדאגי".
"בטח שאני דואגת, אני אמא שלך".
תודה לאל, זה נגמר. אני מעיפה את האזנייה מהאוזן במשיכה
וממשיכה לרוץ לבד בחושך.

עשרים דקות אחר כך, אני תוקעת את המפתח בחור המנעול.
הבייביסיטר צועקת לי מבפנים: "מי זה?"
"אני" אני עונה, "למה הכנסת את המפתח?"
היא מציצה בי בעינית, ופותחת את הדלת עם השרשרת.
"מה הסיפור נעמה? הכל בסדר?" אני שואלת.
"איזה פחד" היא עונה לי "עם בני סלע וכל זה", היא פותחת לי את
הדלת.
פעמיים בערב אחד, קצת יותר מדי בשבילי.
"ובשביל זה נעלת אותי בחוץ? אני מבטיחה לך שלבני סלע אין מפתח
לרב-בריח שלי".
"איזה פחד", היא אומרת "מי יודע איפה הוא מסתובב. הוא יכול
להיות מחוץ לדלת ברגע זה ממש".
"תירגעי נעמה, הכל בסדר. את רוצה שאני אלווה אותך הביתה?"
"כן, אם לא אכפת לך", היא עונה לי, "אני מתה מפחד".
אני נועלת את הדלת ואנחנו יורדות שלוש קומות למטה במעלית. אני
מלווה אותה לדלת ומחכה שתיכנס פנימה, שומעת אותה נועלת את הדלת
פעמיים וסוגרת את הבריח.

בבית אני מדליקה טלויזיה, לשמוע חדשות כדי להבין ממה כולם
מפחדים כל כך. הקריין מספר בדרמטיות גוברת על האסיר בני סלע,
אנס סדרתי, שהערים על המשטרה וחמק משומריו בבית המשפט לפני כמה
ימים. המשטרה מחפשת אחריו ומבקשת את עזרת הציבור. החשד שהוא
מסתובב באיזור המרכז.
המשטרה מזהירה את נשות האיזור מפני האנס המסוכן. בלה בלה בלה
בלה. אני מכבה את הטלויזיה.

מן הסתם הייתי שוכחת מהסיפור לולא כמה ימים לאחר מכן, בדרכי
הביתה מהעבודה באחד הערבים, נתקלתי לראשונה בשלט חוצות צהוב
וחובבני שבמרכזו דיוקנו המלבב של האנס הסדרתי בני סלע ועליו
הכיתוב האלמותי "בואו נתפוס אותו יחד. צלצלו 100".
בעודי נוהגת הבחינו עיני בשלט הצהוב. רק כמה מטרים טובים לאחר
שחלפתי על פניו חלחלו למוחי המילים. "בואו נתפוס אותו יחד.
צלצלו 100." חשבתי שלא ראיתי טוב והמשכתי לנסוע בעודי מרחיקה
מראשי את המחשבה המגוחכת. אך בעודי ממשיכה לנסוע נתקלו עיניי
בעוד שלט כזה, ובעוד אחד, ובאחד נוסף אחריו, ועוד אחד, כל שלט
חוצות, קטן כגדול, כל תחנת אוטובוס, כל לוח מודעות, היו מלאים
בשלטים צהובים עלובים ופניו של הסלבריטאי בני סלע מרוחים על
פני העיר כולה. בואו נתפוס אותו יחד. צלצלו 100.

הרדיו צפצף ומהדורת החדשות החלה, קוטעת את קו מחשבתי. המצוד
אחר בני סלע ממשיך. המשטרה מבקשת את עזרת הציבור. נשות איזור
המרכז מתבקשות להישאר בבתים בשעות החשיכה. משטרת ישראל עובדת
במרץ על להחזיר את אמון הציבור. מפכ"ל המשטרה מכריז "אנו נתפוס
אותו ובנות ישראל יוכלו לחזור ולישון בשקט!" אני נאבקת בגלי
הצחוק שעולים בי, אבל לא מצליחה. עוד שלט צהוב חולף על פני.
צחוקי גובר. ברדיו משמיעים שוב את דברי מפכ"ל המשטרה "בנות
ישראל יוכלו לחזור ולישון בשקט", כואבת לי הבטן מרוב צחוק.

אתם מבינים, מדינת ישראל, מדינה קטנה, שלווה, שקטה. מדינה שאין
בה פשע, אין בה מתיחות, אין בה בעיות בטחוניות. בני ובנות
ישראל ישנים בשלווה במיטותיהם, מחוסרי דאגות, והנה, יום בהיר
אחד, נמלט האנס הסדרתי המסוכן בני סלע מידי שומריו, ומסתובב
חופשי ברחובות, וכולם מפסיקים לישון. המדינה בלחץ. היסטריה של
ממש. נשות ישראל מתבקשות להישאר בבתים. המשטרה יוצאת בקמפיין
שיווקי אדיר מימדים אשר מביא גלים של איחוד בעם "בואו נתפוס
אותו יחד!" כולם עובדים יחד למען מטרה משותפת. הציבור כולו
נרתם למצוד. כל מהדורת חדשות עוסקת במרדף אחר בני סלע המסוכן,
כל ילד במדינת ישראל מזהה את פניו של הסלבריטאי. כל ילדה וכל
אישה במדינת ישראל חיה בפחד. כל אם יהודיה חוששת לבנותיה. איזה
פחד, איזה מתח, מדינה שלמה מחפשת אחר עבריין סוג זי"ן למען
בטחון מדינת ישראל.

אתם מבינים, משטרת ישראל עושה עבודה מצויינת בלמגר את הפשע
במדינת ישראל. ארצנו הקטנטונת נקייה מפושעים, רוצחים, אנסים,
גנבים, שודדים ופורצים. מדינה קטנה ללא אלימות. מדינה ללא טרור
וללא בעיות בטחוניות, מדינה שבה לא צריך סיסמא כדי להתניע את
המכונית שלך, מדינה שבה אין בכל בית דלת פלדה, מדינה שבה לא
מתים ילדים בידי הוריהם ומטפליהם בכל יום ביומו, מדינה בה לא
שולפים סכינים בגלל מקום חניה, מדינה שבה כל אזרח ואזרח מרגיש
מוגן ובטוח והכיצד מעז פושע קטן אחד להימלט מידי המשטרה
והמדינה כולה הופכת לעכברון מפוחד בן לילה וכל שיחת חולין או
שיחת מסדרון עוסקת בניחושים על מקום מחבואו של בני סלע, אשר
ברגע שייתפס ייחתם הגולל על כל בעיותיה של מדינת ישראל
לדורותיה, וכולנו נישן בשקט ובשלווה מחוסרי דאגות לנצח נצחים,
ונאמר אמן.

כמה ימים לאחר מכן, יום שישי, בעודי בונה עם הזאטוט מגדלים
מגנטיים סבוכים, מפריעה את השקט מהדורת חדשות מיוחדת. אחי
וההורים שלי צועקים מהסלון "תפסו אותו! תפסו את בני סלע! תפסו
אותו בנהריה!!" כולם מוחאים כפיים והקטן ואני רצים לסלון לראות
על מה המהומה.

מפכ"ל המשטרה נואם מול מצלמות הטלויזיה "הצלחנו להחזיר לציבור
את האמון במשטרת ישראל!" "משטרת ישראל מנהלת מלחמת חורמה
בעבריינים ואנו נדאג שרחובות ישראל יהיו נקיים מפשע!" ועוד
הצהרות מהסוג הזה. קרייני החדשות זורחים מאושר, שדרני הרדיו
קוראים לציבור לצאת ולחגוג, מדינה שלמה מאושרת, מפכ"ל המשטרה
חוזר ואומר "נשות ישראל יכולות לחזור לישון בשקט!" כולם מוחאים
כפיים בהתלהבות, רוקדים ברחובות, לצלילי "תפסו את בני סלע,
תפסו את בני סלע", והשדרן מדווח על התפיסה ההירואית: "האסיר
פרץ בבכי ומסרב לשתף פעולה עם חוקריו".