זה לא יום שישי ה-13 וגם לא יום שישי השחור, סתם יום שישי אחד
בתחילת דצמבר. אני מתעוררת לי בבהלה בעשרה לאחת עשרה בבוקר,
לאחר ארבע וחצי שעות שינה מבורכות. דווקא היום החליט בני היקר
לתת לאמא שלו לישון ולהיעלם מהשטח. קופצת לי מהמיטה כמו איילה
קלת רגליים ומנסה להתעלם בצרחה אלגנטית ממכת החשמל המשתקת
שחטפה הזרת השמאלית שלי מהרגל של המיטה.
אני שועטת אל מחוץ לחדר, מנסה לשכנע זאטוט סורר להתלבש מהר
ולצחצח שיניים כי אנחנו מאחרים. אבל הוא רוצה לאכול והוא רוצה
עכשיו והוא רוצה ביצה מקושקשת עם בצל ירוק ולא מעניין אותו
באופן מיוחד שהוא קרוב מאוד להתייתמות אם לא נתחיל לזוז ומיד.
עשרים דקות לאחר מכן, ועם הפעלת כוח בלתי סביר, הקטן לבוש
במיטב מחלצותיו ואמא שלו נכנסת למקלחת. בדרך להתארגנות המיוחלת
אני מספיקה לחטוף כוויה במקום רגיש כי הקטן בדיוק נזכר כמה זה
כיף להוריד את המים באסלה בלי שום סיבה נראית לעין, להחליק
מבהלה, לחטוף מכה בראש, ולהציל את הטלפון האלחוטי החדש שלי
מטביעה כי "אמא מישהו מחפש אותך", אבל משתדלת לשכוח את זה
במהירות מספקת כדי לדלג אל מחוץ לאמבטיה,
להתמרח-להתלבש-להתקשט-להתאפר-ולייבש את השיער בפחות מחמש
דקות.
באמצע מצלצל שוב הטלפון, וגם הסלולרי לא טומן ידו בצלחת, כולם
רוצים לדעת נו איפה אני, כי אני יודעת שכבר שתים עשרה, ומחכים
לי, וגרוע מכל "סומכים עלייך". איזה אושר.

שלוש דקות לשתים עשרה, אני מצליחה להעמיס עלי את התיק של הקטן,
התיק של המצלמה, התיק שלי, ומתנה עטופה בנייר מנצנץ ששוקלת
לפחות ארבעים קילוגרם ובהחלט יותר גדולה ממני. תוך שימוש
בתרגילי שיווי משקל שונים ומשונים אני מצליחה לנעול את הדלת רק
כדי לגלות ששכחתי את הקטן בפנים. "אמא" קורא לי קול קטן,
"תפתחי כבר".
בכוחות עילאיים אני פותחת, מוציאה את הילד, נועלת, ומצליחה
להידחס למעלית מבלי לאבד שיווי משקל או לשבור משהו. שלוש קומות
אחר כך אנחנו יוצאים מהמעלית, והקטן חושב שזה נורא מצחיק שהוא
נצמד לי לרגליים ולא נותן לי ללכת. אחרי כמה צעקות אני מצליחה
להגיע למכונית, ושניה לפני שאני מושיטה את היד לדלת, נדחס ראש
קטן ביני לבין המכונית והקופסא נופלת בבום גדול על הרצפה.
כמה צעקות ואנחנו ממשיכים הלאה. הקופסא בבגאז', לאחרי שלקח לי
כמה דקות לתקן את העטיפה שנקרעה כמובן לאחר שעבדתי עליה חצי
שעה בארבע וחצי בבוקר שלפני, והילד קשור היטב בכסא הבטיחות
שלו, שרק לא יזוז לי עכשיו.
אני מתניעה את המכונית ושוכחת שהשארתי את הרדיו דולק בפול
ווליום, מתחרשת קלות ומוציאה אותה מהחניה בדרכי לאסוף את אחי
הקטן לאירוע משפחתי צפוף שהתחיל לפני עשר דקות בערך. וכאילו זה
לא מספיק, אז היות והמשפחה שלי פולניה, וקמצנית, "חסכו" על
הצלם, והצלם זה אני. את הסלולרי שכיביתי אחרי 12 שיחות שלא
נענו מדודה שלי שעצבנית על הצלם שמאחר אני נאלצת להדליק כדי
להודיע לאחי הקטן שיוריד את עצמו למטה ויחכה בחניה.
טוב, אני מרגיעה את עצמי, תוך עשרים דקות את שם, איחור נסבל,
רק יחתכו לי את הורידים, לא יערפו את ראשי. סבבה.
אבל נכונה לי הפתעה. כל נסיון לצלוח שלושה רחובות בשתים עשרה
בצהריים ביום שישי סופו שייכשל כישלון צורב. כל שלושת הרחובות
שמפרידים בין הבית שלי לבית של אמא שלי דחוסים במכוניות צפופות
עם נהגים עצבניים ואנשי משמרות זהב זקנים מנפנפים בשלטי עצור
ואפודות זוהרות. בייאושי, אני מנסה לחתוך דרך רחוב צדדי אחר,
שוכחת בטפשותי שאין רחוב בעיר הזאת שאין בו בית ספר... ארבעים
ומשהו מכוניות ורמזור קצר אחד מפרידים ביני לבין הכביש
המיוחל... בצר לי אני מתקשרת לאחי ומורה לו לחכות בתחנת
האוטובוס שמעבר לכביש.
נהגים ונהגות, ילדים וילדות, יוצאים והמכוניות ועומדים באמצע
הכביש. הרמזור מתחלף לשברירון של שניה ומרוב שחיכו שם שעות לא
שמו לב הנהגים שהתחלף ואף אחד לא עבר. העצבים שלי רופפים
והטלפון שלי מצלצל ללא הרף. כשהם מבינים שזה לא עובד, הם
שולחים SMS, מבקשים שאזדרז. אני מזדרזת.

שתים עשרה וארבעים. אני עומדת ראשונה ברמזור, פוחדת למצמץ שמא
אפספס את הירוק החמקמק. אחרי שתי דקות כואבות לי העיניים. אני
ממצמצת. "ירוק!" צועק לי קול מהמושב האחורי. אני לוחצת על הגז
בהתלהבות ועוברת באדום כמו גדולה. דקה וחצי אחר כך אני אוספת
את אחי מהתחנה ונושמת לרווחה. עשרים דקות אני שם, אני מרגיעה
את עצמי. זה לא ממש עובד.
המכונית מפלסת את דרכה אל מחוץ לעיר. בדרך אני נתקלת במיני
תלמידי נהיגה ונשים שהמשפט האלמותי "מי נתן לך רשיון?" או
לחילופין "למה הכביש של אבאש'ך?" נכתב עליהם. אני מתעצבנת,
עוקפת מימין, חותכת משמאל, צופרת בעצבים ומקללת "יא חתיכת
מפגר!!! מי לימד אותך לנהוג?!" אני מסננת לעבר זקן בהונדה חדשה
וחבוטה שחושב שקו ההפרדה זה קו המסמן את המרכז של המכונית
שלו.
"אמא! אמרת מפגר! זה לא יפה!" זועק הקול הקטן מהמושב האחורי.
"כן! אמרתי מפגר! כי האיש הזה מפגר! ואם לא תשתוק אני אגיד את
זה עוד פעם!" שקט מאחור.
שתים עשרה וחמישים. עוד שלוש דקות אני באיילון ומשם זה עשר
דקות. שבע, אם אני אסע מהר. אבל לא. טנדר לבן עמוס מדבקות
פוליטיות סותרות עומד בנתיב הירידה לאיילון ונהגו עומד מחוץ
למכונית ומדבר בטלפון הסלולרי, בתנועות ידיים שלא יביישו אף
פוליטיקאי ממוצע. אני צופרת. הוא מסתכל לעברי במבט תמוה. "מה
הבעיה בובה?" הוא שואל אותי. "Get the FUCK out of my way!"
אני צורחת. "אידיוט!" אני מוסיפה. "תעברי מסביב מותק", הוא
אומר לי רק אחרי שסיים את השיחה. אני עוברת מסביב. המראה שלי
מעיפה לו את הטלפון מהיד.

"תירגעי" אומר לי אחי "אני שונא שאת עצבנית". אני מבינה אותו.
ברגעים אלה ממש אני מדמיינת לי את מערכת התותחים המשוכללת
שהגיתי בגיל שבע עשרה כשקיבלתי רשיון. זאת שיושבת על גג
המכונית שלי ונשלטת על ידי מחשב שמחובר למרכז הראייה במוח שלי.
זאת שמתבייתת על המכונית שמעצבנת אותי באותו הרגע ומאדה אותה
אל החלל בפטריה אטומית בדיוק בזמן כדי שאני לא אצטרך להאט. אני
מרססת בראשי כמה נהגים במכונת ירייה דמיונית ויורדת על הרמפה
לאיילון דרום. לפניי נוסעת סוזוקי באלנו מדגם שכבר לפחות חמש
שנים לא מייצרים יותר, נהוגה על ידי קשיש עם משקפיים רופפים
ושלוש שערות לבנות ארוכות שמסתירות את הקרחת, במהירות ממוצעת
של קילומטר ורבע בשעה. אחרי כמה צפירות שלא מניבות דבר, אני
עוקפת את הזקן רק כדי לראות שמושבי מכוניתו עדיין עטופים
בניילונים כביום היוולדם, כבר לפחות חמש שנים. למה אני מופתעת,
אני חושבת לעצמי. הבנאדם יותר מחמש שנים לא מוריד את הניילונים
מהכסא, איך את מצפה שידע להפעיל רכב מנועי...

ברוכים הבאים לנתיבי איילון, אומר השלט. יש אלוהים, אני מוצפת
הכרת תודה רגעית. ארבעה נתיבים, ארבע מכוניות. כולן נוסעות 80
קמ"ש, כולן נוסעות במקביל זו לזו. באשר אבדנו אבדנו, אני
נאנחת. "נו אמא למה אנחנו לא נוסעים", נשמע קול קטן מהמושב
האחורי. אני מסובבת את הראש ונועצת בקטן מבט שמשתיק אותו לעוד
כמה דקות.
בנתיב השמאלי, קשישה במשקפיים עם שרשרת זהב, שתי ידיים על
ההגה, משענת הכסא בתשעים מעלות, ההגה נדחס אל תוך הבטן שלה, לא
ידעתי שהכסא בכלל יכול להתקרב כל כך. היא עסוקה בלסדר את
המשקפיים על האף, ההבהובים והצפירות שלי לא ממש עושים עליה
רושם.
בנתיב האמצעי משמאל, זקנה במשקפיים, שיער מדובלל, בחורה צעירה
יושבת לידה, ואפה של הנהגת צמוד לשמשה הקדמית.
בנתיב האמצעי מימין, זקן בלי משקפיים, אבל נראה כאילו הוא שכח
אותם בבית, כי הוא מכווץ את עיניו כאילו לא ממש ברור לו אם זה
כביש או פסי רכבת מולו.
בנתיב הימני, אישה! צעירה! נוהגת כשרגלה על דוושת הבלם, כנראה
שהיא לא ממש יודעת מה ההבדל ביניהן. היא מאיטה, ממשיכה. מאיטה,
ממשיכה. נהג עצבני אחר צופר לה בקוצר רוח. תגובתה - בלימה
מבוהלת. הנהג שמאחוריה מצליח לעצור בשניה האחרונה בחריקת
בלמים, מקלל. טוב מה אפשר לצפות מנהגת, אני אומרת לאחי.
בינתיים, שתי הזקנות במשקפיים עושות תחרות ביניהן מי נשענת
קדימה יותר. אני צופרת לימנית, היא מבינה את הרמז, מנסה באקט
של ייאוש לעקוף את הזקן שמימינה, ההוא שלא מצליח לראות מה
קורה, כדי לפנות את הדרך, אבל הוא חושב שזו פגיעה גדולה באגו
שלו, ושניהם מנהלים תחרות עקיפות בשמונים ושניים קמ"ש. אני
עוברת על כל מלאי הקללות שלי, בכל מיני שפות, וחוזרת עליהן שוב
במבטאים שונים. כמה דקות אחר כך, היא כמעט עוקפת אותו, ואני
מנצלת הזדמנות פז ומשתחלת בינה לבין המכונית שמשמאלה. אחי
צועק.

אחת ושלוש דקות. אני טסה במאה חמישים ושלושה קמ"ש, משאירה
מאחור אבק של זקנים מבוהלים במכוניות חבוטות עם ניילונים על
המושבים. ופתאום, אור כחול מהבהב ומגלה הרדאר שלי שצווח
בווליום גבוה מתריעים על ניידת משטרה שנוסעת לה לתומה תשעים
וחמישה קמ"ש בנתיב השמאלי. נפלא. רק זה מה שחסר לי עכשיו, אני
מסננת. חותכת שלושה נתיבים לימני ביותר ועוקפת על השוליים איזה
זקן בפורד פוקוס כסופה שלא מבין מאיפה זה נפל עליו. זהו, הלך
עלי, אני חושבת. נגזר עלי להעביר את שארית הנסיעה במאה וחמישה
קמ"ש לכל היותר. אני רואה את השוטר מסתכל עלי, אני מחייכת אליו
בעודי עוקפת אותו מימין באיטיות משוועת.

אחת ושמונה דקות, מחלף השלום. הנה הגענו, אני נמלאת אושר.
לוקחת את הירידה לחניון מרכז עזריאלי ונכנסת לתור הבדיקה
הבטחונית. מאבטח במעיל טייסים עומד משמאלי ולא נראה כאילו יש
לו כוונות לזוז לאנשהו. אני נושמת עמוק. תירגעי, אומר לי אחי.
פותחת חלון. הבחור מסתכל עלי. עדיין לא זז.
"לאן זה?" הוא שואל בטון מאשים.
"לחניון", אני עונה בציניות עצבנית.
"לאן בדיוק", שואל הבחור.
"למקום החניה הראשון שאצליח למצוא, אפשר להכנס כבר?" אני עונה
בעצבנות.
אני פותחת את הבגאז', הטיפוס צועד בסלואו מושן לכיוון אחורי
המכונית שלי. פותח את דלת הבגאז' לאיטו, אני מסתכלת עליו
במראה. אחרי שתי דקות אני תוהה מה הוא עושה שם, ורואה אותו
פותח ומחטט בתיקים שלי, בתיק של החדר כושר, בתיק של הילד, פותח
את תיק כלי הרחצה שלי. העצבים גואים בי, הדם המרוקאי שאין בי
מבעבע. אני רותחת. אני מורידה את הרגל מהברקס. המכונית זזה
מעט. השומר נבהל.
"אתה מוכן להפסיק לחטט לי בדברים", אני אומרת. אני ואחי והילד,
באנו לבצע פיגוע אדיר מימדים במרכז עזריאלי. בעיקר הילד. מה לא
רואים עליו, פולני קטן. הדאודורנט שלי הוא איום בטחוני מיידי
לקיומה של מדינת ישראל ובמגבת שלי אני מחביאה שלושים קילוגרם
של דינמיט. אני לא מחכה שהוא יסגור את הבגאז', הדלת יורדת ואני
נוסעת. אבל לא מגיעה רחוק.

בכניסה לחניון, להפתעתי כי רבה, עומדת לה וולוו כחולה ובתוכה
אישה צעירה וחוסמת את הכניסה לחניה לכל רוחבה. בעודי מנסה
להבין מה מנסה הגברת להשיג, נתקלות עיני בזוג זקנים לבני שיער
וכבדי הליכה, מתקרבים אל עבר מכונית לבנה שחונה משמאל לכניסה.
חישוב זריז מראה כי הגברת ממתינה לזוג הקשיש שיגיע אל מכוניתו,
יכנס לתוכה, יתניע, יוציא אותה מהחניה ויתעופף משם, כדי לתפוס
את מקום החניה. חישוב קצת פחות זריז מראה כי הסיפור יקח לא
פחות מעשר דקות.
אני צופרת לגברת. אחי אומר לי להירגע. הגברת עונה לי במשיכת
כתפיים ומבט שאומר "מה בדיוק את רוצה שאני אעשה? אני מחכה
לחניה".
שלא תחסמי את כל הכניסה המחורבנת! אני עונה מבלי שנשאלתי. אני
צופרת שוב. פותחת חלון. "חשבת על לזוז קצת, שמישהו יוכל לעבור
כאן?" אני שואלת. אין תגובה.
טוב, זהו. תיכף אני נכנסת בה. אני מכניסה את המכונית לפארק,
פותחת את חגורת הבטיחות. אחי צועק אחריי להירגע. אני יוצאת
מהמכונית ומתקרבת לעברה של הגברת. אני מתיישבת על מכסה המנוע
שלה. "את מוכנה לזוז? מה את חושבת שאת עושה?" פותחת הגברת חלון
ושואלת אותי בתמהון. "מעניין", אני עונה לה, "זה בדיוק מה
שחשבתי לשאול אותך. את מוכנה להזיז את עצמך מכאן לפני שאני
מזיזה אותך?".
אני לא מחכה לתשובה, פניה המבועתות אומרות הכל. הזקנים, אגב,
עדיין עסוקים בלהכנס למכונית. אני חוזרת למכונית, הגברת מזיזה
את הוולוו ואני ממשיכה לתוך החניון.

שלט משולש עם חץ מכוון אותי למגדל המרובע.
שלט עגול מכוון אותי למגדל המשולש. אבל איה המגדל העגול? או
שמא אבדו עקבותיו. איפה לעזאזל המגדל העגול המחורבן, אני צורחת
על אחי. תירגעי, הוא אומר לי. אני עוקבת אחרי צורות גיאומטריות
סבוכות של עיגולים בתוך משולשים ומחפשת חניה. שבעה קילומטר של
חניון ואף חניה אחת לרפואה. אני יורדת עוד קומה, ועוד אחת. שלט
מרובע ענק עם כיתוב מיניאטורי מראה על הכיוון למגדל העגול.

בזוית העין אני רואה בחור מתקרב למכונית, נעמדת בצד כדי לא
להפריע לתנועה ומאותתת. הבחור נכנס לרכב, מתניע, ונוסע רוורס
אל מחוץ לחניה. מהצד השני גולף שחורה שחושבת שהיא תתפוס לי את
המקום. שניה לפני שהבחור מוציא את הרכב, אני והגולף השחורה
מסתערים על החניה. מהמכונית עולים אדי עשן סיגריות ובוקעים
צלילי טראנס או האוס או איך שלא קוראים לחרא הזה שערסים שומעים
בפול ווליום. תוך כדי קרב מבטים קצר שבו אני חושבת שהוא חושב
שאם אני אישה אני אוותר לו או גרוע מזה אפחד ממנו, אני לוחצת
על הגז במהירות והוא בולם בבהלה. לו לא היה בולם הייתי נכנסת
בו ישר בדלת. הוא פותח חלון וצועק "יא כונפה מה את עושה ומי את
חושבת שאת", ואני עונה "עוד מילה אחת ואני יוצאת עם האקדח".
הערס מתחכם "אסור להכניס לכאן נשק", הוא צועק. "ברשיון דווקא
מותר מותק ואני מיד מוכיחה לך את זה", אני צועקת חזרה. לפני
שאני מספיקה להבין מה קורה הוא מתרחק מהמקום בחריקת צמיגים.

אחת ושבע עשרה דקות. אנחנו יוצאים מהמכונית בדרכנו לבניין
העגול ולצעקות שאני עומדת לחטוף.
העצבים שלי רופפים כמו חבל קרוע שתלוי על החוט האחרון, וברגעים
אלה ממש אני מבינה את כל אלה שנכנסים לאולם מלא אנשים ומרססים
את כולם בתת מקלע. בואו נצא לטייל בכבישי ישראל. שלוותא -
תכינו לי מיטה, אני כבר באה.