סוף נובמבר ועדיין אין גשם. החקלאים הכריזו על בצורת ובחדשות
כל יום הבטיחו גשם למחרת, וגשם אין.

החליטה לנסוע בשבת לאשקלון. החברות אמרו לה שטיפשי לנסוע לשם
בשבת. החזאי סיפר שירד גשם מחר. אביה רק הביט בה בעצב כשאמרה
לו שהיא נוסעת. אף פעם אין לו מה להגיד לה כשזה היה קשור
בגיא.

היא התעקשה, לקחה את הפונטו הקטנה שלה וב-6 בבוקר העמיסה את
גופה למושב הנהג, לחצה על הגז ויצאה לדרך.


בערך ב-8 היא הגיעה לתחנת דלק בפאתי העיר והחליטה לתדלק. התחנה
הייתה שוממה מאדם, רק מתדלק קשיש ישב על שרפרף מביט בשמיים
וממלמל.

בוקר טוב, היא זרקה לו מהחלון. לא נראה היה שהוא תופס את
הברכה. יצאה מהאיטלקייה הקטנה שלה והחדירה לה את פיית הדלק
במיומנות של מתדלק מקצועי. המשאבה עבדה להפתעתה. המתדלק המשיך
במלמוליו, מביט לשמיים. הרדיו השמיע מחר יהיה יום חדש נפלא,
הקול של הזמר גרם לה להבין מדוע נסעה לאשקלון. געגועים הם משהו
שהראש לא יכול להתווכח אתו.

המשאבה הפסיקה לתדלק והקפיצה את הפייה, מקפיצה אותה בדרכה. היא
כמעט הגיעה אל הידית כשפתאום יד גסה הזיזה אותה הצדה, לופתת את
הידית, שולפת אותה מהפונטו. הזקן הממלמל עמד לידה, מחזיר את
הידית למקומה. רוצה שיפטרו אותי, זה מה שאת רוצה? מלמל בעצבים.
תני לי לעשות את העבודה שלי, כולם חושבים שהם יודעים יותר
טוב.

מצטערת, אמרה לו, לא רציתי להפריע...
הוא השתיק אותה בניע יד.
איך משלמת? שאל.
כרטיס אשראי, היא אמרה, מוציאה את ארנקה, מחפשת את הוויזה
שלה.
הוויזה לא הייתה בארנק ולא בתיק.
היא הביטה בו בחשש.
הוויזה שלי, נעלמה לי.
הוא הרים אליה את עיניו. עיניים קשות. פיו הפסיק למלמל.
הוא שתק,
היא שתקה.
היא חיפשה שוב בארנק שלה ואז נזכרה שאתמול בלילה השתמשה בו
במסעדת דגים, כנראה ששכחה את הכרטיס שם.
אני חושבת ששכחתי את הכרטיס אתמול במסעדה, אמרה לו. מה אעשה
עכשיו? יש לי רק 50 שקל במזומן ואני בלי צ'קים.
הוא המשיך להביט בה בלי לדבר, הביט לשמיים ואמר, עוד מעט ירד
גשם.
החזיר מבטו אליה ואמר, תבואי לשלם אחר כך. הסתובב והלך חזרה אל
השרפרף שלו.

כשהגיעה לחניון, הוא היה ריק לגמרי. היה שקט של שבת בבוקר, רק
הציפורים נשמעו חוגגות את סוף החושך. העננים נעו מכיוון הים
מאיימים להתפרץ על העולם. היא יצאה מהאדומה שלה וצעדה אל השער.
אפילו הקבצן שהיה קבוע בימים של חול לא נראה. השער היה פתוח
והציג שורות ארוכות של לוחות אבן בצורות וגדלים שונים.
היא נעה קדימה, מהססת. הבדידות של המקום חודרת עמוק לתוכה.
הרוח שהחלה מתגברת חדרה לשמלתה מכל כיוון אפשרי. היא ניסתה
לעטוף את עצמה בצעיף שהביאה אתה, בלי הצלחה. הביטה שוב בשמיים
שהלכו ונראו מאיימים יותר ויותר.
בשורה העשירית עצרה, הביטה סביבה ואיתרה את המצבה שלו. אי אפשר
לטעות בה, אבן גדולה בלתי מסותתת. כמו גיא, פראית ובלתי ניתנת
להבנה. הגיעה אל האבן והוציאה מהתיק את הנר. התכופפה להניח
אותו במקום מוסתר מהרוח ונזכרה שלא הביאה גפרורים. לא הייתי
צריכה להפסיק לעשן, חשבה.

התיישבה על האדמה ופרצה בבכי, על גפרורים ששכחה, על הגשם שעומד
לרדת, הוויזה שנשכחה והזקן בתחנת הדלק. בכתה בדמעות כבדות
ומלוחות כמו פעם, כשהייתה ילדה ולבכות היה מותר.

היא הביטה באבן הגדולה מולה והתרגזה עליו, על גיא. כבר שבע
שנים שהוא מת ועדיין כל כך חי בתוכה. אני לא בוכה עליך, צעקה
עליו, אני כועסת עליך, רותחת, אם היית כאן הייתי מראה לך מה זה
למות ככה באמצע החיים שלי. דמעותיה פסקו עכשיו.

הברק הראשון הפתיע אותה והרעם צמרר אותה מקור ומפחד בלתי
מוסבר. גיא, לחשה, אני מתגעגעת אליך, אני לא מצליחה לחזור
לחיים שלי, שכחתי אותם לגמרי. היא לא הרגישה את הטיפות
הראשונות שירדו עליה. היא הבינה שיורד גשם רק כשראתה את האבן
הגדולה מתכסה במים.

היא הביטה למעלה. השמיים היו שחורים, הטיפות הכבדות שירדו
הבטיחו גשם חזק. היא ניסתה לעמוד על רגליה אבל הרגישה שאין לה
כוח לעמוד.
גיא, אתה חייב לעזור לי, מלמלה, יורד גשם וקר לי ונמאס לי
להיות לבד.
בסדר, ענה לה, תני יד.
הוא עמד לידה והושיט לה יד.
היא שלחה אליו את ידה, אוחזת בה, נעזרת בו כדי לעמוד.
ידעתי שתגיעי לכאן הבוקר, אמר לה, ידעתי שתזכרי את יום ההולדת
שלו.
זוהר, אמרה, זו הפעם האחרונה, באתי להיפרד, אני לא יכולה
יותר.
זוהר הביט בה, כל כך דומה לגיא ויחד עם זאת כל כך לא.
הוא חייך בדיוק כשהברק הבריק בשמיים מאחוריו. אז מה, באת לבקש
ממנו שישחרר אותך. אחי הגדול עדיין מחזיק אותך קצר, גם כשהוא
עמוק בתוך האדמה?
הורידה את ראשה, לא עונה לו.

הגשם התחזק, הטיפות הפכו למטר כבד, שניהם עמדו רטובים בתוך
שורות המצבות האינסופיות, נרטבים אבל לא זזים. הרוח החזקה
הרעידה אותה והרעם שהתגלגל הקפיץ אותה. הוא אחז בה בזרועותיו
החזקות, מחבק אותה, מצמיד אותה אליו.
אני שונא אותו, שמת, ואני אוהב אותך, לחש לה באוזן.
היא ידעה שהוא אוהב אותה, תמיד ידעה.
הרגישה כאילו הוא גיא, הגוף כל כך מרגיש דומה, הידיים החזקות
מצמידות אותה לגופו, והריח, ריח של ים מלוח ועמוק. ריח של כחול
אינסופי שנכנס עמוק לתוך נשמתה ולא עזב אותה לעולם.
זוהר, אמרה לו, קח אותי, אני צריכה לשלם לזקן בתחנת הדלק.
אני חייבת לחזור אליו. הביטה למעלה לתוך עיניו, קח אותי אליו.