"מיאו."
"מיאו?!"
"מיאו..."
ככה הם מתגרים אחד בשני עד השעות הקטנות של הלילה, כאילו היא
לא צריכה לקום ב-5 וחצי בבוקר וללכת לצבא, והוא לא צריך
להתעורר בעוד כמה שעות למשמרת מד"א שלו.
זו הפעם הראשונה שהם מדברים אחד עם השני, וכבר החיבור ביניהם
מתחיל ברגל ימין.
"מחר ניפגש."
היא מגיעה אליו עם ציפיות כל כך נמוכות ורואה אותו, לא מסוגלת
לדבר, הלב שלה מפסיק לפעום לכמה שניות, העולם כאילו ממש נעצר
בשביל שניהם.
היא מביטה בו, הוא כל כך גבוה, היא רק חושבת שהוא זה שיכול
לקחת אותה מהעולם הזה עם חיבוק כמו שלו, רק לכמה שניות, להיעלם
בתוכו.
העיניים הכחולות שלו, השער השחור, פתאום הכול נראה כל כך
מושלם, והיא לא מבינה איך...
"אני חייב לזוז, יש לי מקרה. אני אדבר אתך בסוף המשמרת..."
"אוקיי", מצליחה להוציא משהו מהפה שלה; חוזרת חזרה, לא מבינה
מה בדיוק הלך שם אבל הלך משהו, משהו טוב.
הלב שלה, הוא דופק כאילו הוא העוד שנייה ייצא מתוך הגוף שלה.
היא קצת לא מצליחה לנשום, היא מחייכת חיוך אמיתי, כל כך רחב,
נזכרת בזה שכבר המון זמן לא הרגישה ככה.
היא יושבת עם חברים בסוג של בית קפה עם סוג של מלצרית, שותה
שוקו חם, הוא מצלצל, הוא עולה הביתה להתקלח ולהתארגן ואז הוא
יבוא אליה.
היא רצה הביתה להתקלח, להתלבש, להריח טוב בשבילו.
"היי.." הוא נותן לה חיבוק, שוב פעם החיבוק הזה, היא אף פעם לא
הרגישה ככה, הוא פשוט בולע אותה מהאדמה, מוציא אותה מהעולם
לכמה שניות.
יושבים, מדברים, צוחקים; היא מתיישבת לידו, מניחה את ראשה
עליו, הוא מנשק אותה קלות ביד, הרגשה שאין מילים שיכולות לתאר,
צמרמורת מטורפת בכל הגוף, מוכנה לתת לו את כל כולה, רק שיגיד
את זה, שיגיד את זה שהוא שלה, רק שלה.
"כדאי שאני אזוז", הוא אומר כשהם אחד בתוך השני, מחובקים,
מחזיקים אחד את השני.
סוגרת אחריו את הדלת, רוצה לצעוק אל העולם, חייבת להוציא את כל
האנרגיות שרצות בתוכה עכשיו, את כל האושר שמציף אותה, שמה את
"עברי לידר" על פליי, מתארגנת לשינה, כשהחיוך לא עוזב אותה,
הריח שלו עדיין עליה, היא כאילו מרגישה את האצבעות שלו עולות
ויורדות לה בגב.
עוצמת עיניים ומקווה שזה הוא, שאולי הוא יהיה האחד שבשבילו היא
החזיקה חיים.
"היי", היא מעזה להתקשר אליו.
"איפה את? לאן נעלמת לי?" פתאום כל תחושת החוסר הביטחון שלה
נעלמת והיא שוב חוזרת לחייך.
היום הם שוב ייפגשו.
הוא אוסף אותה מהבסיס והם מגיעים, היא נכנסת להתקלח, מעבירה על
עצמה את הסבון במקומות שהיא יודעת שהוא ייגע בהם היום.
חוזרת אליו מריחה טוב מתמיד, נשכבת עליו, ותוהה אם כן לעשות את
הצעד או לא, מחפשת את השפתיים שלו, מתחילה לנשק אותו, השפתיים
המדהימות שלו.
הוא שוב מחבק אותה, החיבוק הזה שלו...
פתאום היא מתקשרת, האחרת שלו. היא מסתכלת עליו, רואה אותו
מחייך לעצמו, מנתחת כל מילה שהוא אומר לאחרת, את הטון שבו הוא
מדבר אליה; הוא הולך לרגע למרפסת, היא מביטה בו בלי שידע, רואה
את הברק שלו בעיניים כשהוא אומר את שמה.
"מיאו? חח... סתם," הוא אומר לה.
"מיאו?!" היא חושבת... זה שלה! איך הוא לקח לה את זה בשביל
האחרת שלו...?
"אני מצטער", הוא אומר וחוזר לחבק אותה.
למחרת היא עוברת דרך הקניון והיא רואה אותו, חוששת לבוא אליו
להגיד לו שלום. היא מתקרבת אליו, כל צעד מגביר את ההיסוס,
ופתאום היא רואה אותה, את האחרת שלו, בתוך הידיים שלו, לוקחת
את החיבוק שלה...