כל אחד כבר ראה אותם. את המנקים האלמוניים האלה, שקיימים בכל
עיר ביקום. הם אוספים שקיות, מטאטאים, ואין להם אפילו "מדים"
של חברת ניקיון. רובם מבוגרים, חרוצים, ובדרך כלל מהגרים
שהגיעו ליעדם כשהם מבוגרים מדי מכדי להביא כל תועלת אחרת.
לעתים נדירות מאוד עולה לה השאלה: מי לעזאזל משלם להם, מפקח
עליהם או דואג להם. מכיוון שאנשים אלה הם לחלוטין "שקופים",
האהדה הציבורית אליהם אפסית.
היה זה עוד יום משמים ורגיל בכוכב הלכת Z9, ונטשה הייתה
בעיצומה של העבודה, מרימה שקיות, בדלי סיגריות וכל לכלוך
תעשייתי או אורגני שראתה.
נטשה היא מסוג האנשים-השקופים-הנתונים, הנוכחים-נפקדים בכל עיר
ומדינה, בכל כוכב לכת, מערכת שמש וגלקסיה ביקום הנראה לעין.
בעוד האישה העלובה והלבושה כמעט-סחבות מרימה עוד שקית, עצר
לידה רכב ספורט יוקרתי, ובו צעיר ארוגנטי לבוש גופייה ממותגת
ומכנסי מעצבים, וחסר סבלנות עד מאוד.
"אני ראיתי יותר מדי שקיות בדרך", הוא הרים קולו על האישה
העלובה. "ימבה שקיות. מה את אומרת, נטשקה, רוצה שאני אתרגז?"
האישה העלובה הורידה את ראשה, ומלמלה מילות התנצלות.
"פעם אחרונה, נטשה" אמר הצעיר, "בפעם הבאה זה הסוף שלך. חסר לך
שאני רואה עוד שקית בדרך, אפילו אם היא עפה לשם במקרה."
האדם הנתון, שכהרגלו בקודש ממלא וואקום קיומי, ונמצא שם לגמרי
במיקרה, שמע את חילופי הדברים.
רחמיו על מנקת הרחובות הענייה והמסכנה התערבבו עם הזעם שחש
כלפי ה"מעסיק" שלה.
הוא כבר היה ממש קרוב אליו, והחליט לעשות מעשה. אין פה אף אחד
אחר, הוא חשב לעצמו. שנייה אחת אני שובר לו את הצוואר, ואחר כך
בורח. אף אחד לא יזהה אותי.
עשרת המטרים שהפרידו ביניהם החלו להיסגר במהירות.
הוא התקרב והתקרב ואז החליט לעשות מעשה אפילו יותר טוב, לכל
הנוגעים בדבר. מעשה שהוא מורגל בו ביותר.
הוא החליט לא לעשות כלום.
האדם הנתון עבר את האיש הצעיר, העיף בו מבט חצי שנייה והמשיך
לדרכו. דקות אחר כך הוא כבר שכח את מנקת הרחובות האלמונית.
הצעיר התניע את הרכב, נתן גז, ולאחר רגע כבר דרס שממית צ'כית
וכלב-תחש-יווני שחצו את הכביש בעצלתיים.
