כל היום לא הצלחתי כלום. זאת ממש בושה לספר וכל הפרטים הקטנים
לא כל כך מעניינים, אבל כל היום הלכתי ממקום למקום עם פנסים,
כבלים, חצובות ודימרים ולא הצלחתי לעשות דבר אחד מכל מה שביקשו
ממני. בסוף תמיד הסתדרו בלעדיי.
  זאת היתה הפקת טלויזיה ענקית עם השם הזמני שעדיין החזיק
מעמד - "מה יקרה לגלית." ואני הייתי התאורן הראשי. מול ארבעה
צוותי צילום ההפקה והתקציב אישרו לי רק עוזר תאורה אחד. זה מה
יש. בני גוטמן הצלם הראשי היה על הגג, הוא יסקר את כל האירוע
מרחוק בעדשה מיוחדת שהטיסו בשבילו מאנגליה -  זום J35 של
קנון(1). ביום אין שום תועלת בתאורה ממרחק כזה ובשביל רוב
הדברים הוא הסתדרבלעדיי. תומר, הצלם השני, היה על הגשר, הוא
הקים בעצמו עם עוזר הצלם שלו ועם עוזר הפקה, סט ענקי. הוא תלה
פנסי קליפס חמש מאות ואט(2)על כל הגשר, הרים פנסי
עדשה(3)על הרחבה מתחת לגשר ומתח כבלים של מתח גבוה בעצמו
מהגנרטור. זה היה קצת מוזר בעיניי כי הוא השתמש בפנסים
שמיועדים לתאורת לילה באמצע היום, אבל זה מה שהוא רצה. כנראה
שהוא אהב את הצבע הכתום שהפנסים הוסיפו לאור השמש. התרוצצתי
בין הצוותים וכל פעם שהגעתי עם מה שהוא ביקש, הוא כבר לא היה
צריך, הוא הסתדר בלעדיי.
  הצוות של יוראי הקים פינת ראיונות בחורבה רחוקה. היא היתה
כל כך רחוקה עד שכל פעם שניסיתי להגיע אליהם קראו לי בקשר
ממקום אחר. היו כל מיני דברים קטנים שהשתבשו וקראו לי לחזור,
פנס לחדר איפור, הפקק של המיחם שקפץ שלוש פעמים ובקשות מתומר
או מורד המפיקה. במשך כל היום לא הצלחתי להגיע לשם אפילו פעם
אחת. כנראה שגם הם הסתדרו בלעדיי.
  הצוות הנוסף היה של בוריס שהפעיל את הסטדיקאם(4). הוא
והסטדיקאם עקבו אחרי גלית גיאת לאורך כל היום. בתחילת היום הוא
ביקש שאני אבוא איתו עם קלקר לבן כדי להחזיר אור מהשמש לפנים
של גלית. אמרתי לו שאני לא יכול להתפנות בשבילו לכל היום ושיש
לי רק עוזר אחד שאני לא יכול לתת לו כי אין לי מספיק אנשים. אז
הוא קרא לורד המפיקה ואמר לה שהוא חייב תאורן אחד צמוד אליו כל
היום כדי שיחזיק קלקר לידו ויחזיר אור לפנים של גלית גיאת
שאחרת ייצאו חשוכים. אמרתי לורד שיש לי רק עוזר אחד ואני לא
יכול להסתדר בלעדיו, אבל אחרי שבוריס ביקש שוב, היא אמרה שאם
צריך אז צריך, ובעיקר חשוב שהפנים של גלית גיאת לא ייצאו
חשוכים. אז הצמדתי לבוריס את אלון, העוזר שלי שהוא בחור נחמד,
נתתי לו קלקר והוא הסתובב עם הצוות של בוריס כל היום.
  ככה או ככה גלית גיאת נפגשה עם מישהו שהיה בשבילה הפתעה
מדהימה. הם נפגשו על הגשר וזה כבר יהמם את הפריים טיים של יום
חמישי בערב. זה יתן אגרוף בבטן לקהל. את הפרומואים כבר התחילו
לשדר.
  בחמש בערך גוטמן קרא לי בקשר. הוא אמר שהוא צריך
גריפ-סטנד(5)קצר למעלה בגג. אלוהים יודע בשביל מה הוא צריך
גריפ-סטנד קצר, אולי בשביל להחזיק משהו, אבל מה? טוב, גוטמן
הוא הצלם הראשי, הוא בטח יודע מה הוא עושה.
כשניסיתי לעלות עם החצובה אל הגג, המעלית בבניין התקלקלה.
בדיוק ברגע הנכון. אחר הצהריים, השמש כבר שוקעת, ואני צריך
לעלות שבע עשרה קומות במדרגות. מה לעשות. עליתי. היו אולי איזה
חמש קריאות בקשר בזמן הזה אבל החלטתי לעשות דבר אחד כמו שצריך.
אני אביא גריפ-סטנד לגוטמן. כשהגעתי למעלה שמתי את הגריפ-סטנד
בצד מחוץ לדלת, כדי לא להיכנס עם ציוד ולהפריע. נכנסתי בשקט
וראיתי שהגעתי מאוחר מדי. כולם מקפלים, נגמר היום, נגמרו
הצילומים. אז עזרתי לשטראומן, העוזר-צלם של גוטמן לקפל, וירדנו
ביחד עם הציוד במדרגות.  

  כשהגעתי למטה יצאתי מהבניין והלכתי אל הסט של תומר על הגשר.
יש לו שם המון ציוד והוא בטח צריך עזרה בקיפול. אבל כשראיתי
מרחוק את פנסי הקליפס שהוא תלה, נזכרתי בגריפ-סטנד שהשארתי
מחוץ לדלת של הגג. שכחתי ממנו כשעזרתי לשטראומן עם הציוד שלו,
ולא נראה לי שמישהו אחר הוריד אותו. הגריפסטנד כנראה עוד שוכב
שם מחוץ לדלת. מה לעשות? הוא חלק מהציוד שלי, של מחלקת תאורה,
ואי אפשר להשאיר אותו על הגג.  חשבתי לשלוח מישהו אחר לגג, כמו
את אלון למשל. אבל זה לא יהיה פייר לשלוח מישהו לעלות ולרדת
שבע עשרה קומות בגלל סטנד ששכחתי. אני צריך לעלות, ואין זמן
כמו עכשיו.
  אז חזרתי לבניין, מבזבז עוד ועוד זמן בשיטוטים האינסופיים
שלי אחרי עצמי שמפזר אחריו דברים כל הזמן. המעלית עדיין לא
עבדה. קומת הכניסה היתה בלגן גדול של סוף היום. עשרה אנשים,
אולי יותר, אירגנו פנסים ומצלמות בערבוב, כבלים וארגזי עדשות.
נהגי מוניות וגריפים באו והלכו, מנסים למצוא את דרכם במבוך
הציוד ולהשתחרר הביתה מיום הצילום הענק הזה.
  בדרך אל המדרגות ראיתי ילד, בן שלוש, אולי ארבע, קצת רופס,
כאילו עוד רגע יתחיל להזיל ריר, בקושי יציב, אבל עומד, עם גוף
רזה ופנים חולמניות גדולות. הוא התכופף לארגז פלסטיק אדום,
כמעט שקע כולו בתוך הארגז ואז התרומם. לא יכולתי להוריד ממנו
את המבט. כשהוא התרומם מיד ראיתי שמהידיים שלו מתדלדלים חמישה
דימרים קטנים(6), שלושה ביד ימין ושניים ביד שמאל. הוא לקח
את הציוד ששייך למחלקה שלי, מחלקת תאורה, והתחיל ללכת בסתמיות
חולמנית, מתמרן את דרכו בין עוזרי הפקה ענקיים, עוזרי צלם
ונהגים. הוא לא התחבא ולא ניסה להסתיר שום דבר, אלא פשוט הלך
כשהוא גונב ציוד. הוא פילס את דרכו מתחת לכל המבוגרים העובדים
והלך אל המקום שרציתי ללכת אליו מלכתחילה, אל חדר המדרגות.
  עקבתי אחריו, מהופנט מהעובדה שיצור כל כך קטן יכול לגנוב
ציוד כל כך יקר ולגרום לי לכאב ראש שלא יאמן אם הדימרים ילכו
לאיבוד. הוא התחיל לעלות במדרגות בגופיה אפורה, קצת מלוכלכת,
נעזר מדי פעם במרפקים ועולה לאט, מדרגה אחרי מדרגה. אמרתי לו:
"סליחה, ילד".
הוא לא הקשיב.
"סליחה, ילד".
והוא לא ענה והמשיך ללכת בבטחון בלי להסתכל לאחור. הוא כנראה
לא מבין מה הוא עושה, חשבתי וניסיתי לטפוח לו בעדינות על השכם
כדי שישים אלי לב. הוא הסתכל אחורה ובחן אותי במבט. היו לו
עיניים גדולות, כחולות בהירות ועמוקות, כמו שרק לילד יכולות
להיות. אמרתי לו:
"סליחה," והוא כבר החזיר את הראש והמשיך ללכת.
"סליחה ילד, אתה לוקח דברים שהם שלי".
אין תגובה.
"אתה יודע בכלל מה זה? אלה דימרים, מחברים אותם לפנסים ואז
מחלישים את האור. הם של ההפקה, שלי, של המחסן להשכרת ציוד. אני
צריך אותם."
הוא עלה עוד מדרגה ואחר כך עוד מדרגה, בתנועה החולמנית, מלאת
הבטחון שלו, כל כולו רגוע ונאמן למטרה.
"ילד, ילד," הרמתי את הקול. "תחזיר את מה שלקחת."
וכלום. עקפתי אותו ועמדתי מולו, מעליו. הוא המשיך ללכת, אבל לא
יכול היה לעבור אותי. תפסתי בדימרים וניסיתי לקחת אותם ממנו
אבל הוא התנגד, החזיק אותם חזק ולא נתן לי לקחת. לא רציתי
להיות אלים וניסיתי שוב בעדינות אבל הוא התחיל לצעוק. שכן פתח
את הדלת והסתכל בי במבט זועף. עזבתי את הילד ונתתי לו לעבור.
השכן המשיך להסתכל עלי ושאל:
"סליחה, מה אתה עושה?"
לא עניתי.
"ילד," אמרתי לילד, בלי להתייחס לשכן, "תחזיר לי את הדימרים",
אבל הוא רק המשיך ללכת, מסתכל כמעט אל הרצפה, הראש שלו היה
גדול מדי יחסית לגוף הקטן, מסורבל מדי, ועדיין הולך, מתקדם,
לאט אבל בטוח. עליתי אתו עוד קומה.
כשהשכן סגר את הדלת ניסיתי שוב לקחת ממנו בעדינות את הדימרים.
הוא הסתכל אלי, כמעט נעלב, ואמר:
"שלי."
אמרתי לו
"לא, זה שלי."
"לא!" הוא אמר בכעס והמשיך ללכת.
עקבתי אחריו עד שהוא הגיע לדלת ודפק עליה. אחרי רגע פתח את
הדלת איש מבוגר לבוש בג'קט ועניבה כאילו רק חזר הביתה מהמשרד.
"יונתן" הוא אמר. "איפה היית?"
הילד לא ענה וקיבל חיבוק מהאיש המהודר.
הסברתי לאיש שהילד לקח ציוד מההפקה והוא לא מסכים להחזיר.
"יונתן, תחזיר את מה שלקחת לאיש הזה, זה שלו".
"לא! זה שלי."
"תראה לי מה הבאת", האיש התכופף, לקח את הדימרים, הסתכל עליהם
בתמיהה ושאל אותי:
"מה זה עושה?"
"אלה דימרים," אמרתי, "הם מווסתים את העוצמה של הפנסים."
"אה," הוא אמר, "טוב, הם כנראה שלך. ואז הוא הגיש לי את
הדימרים. לקחתי אותם.
"לא!" הילד צעק. "זה שלי, לא שלו, הוא איש רע".
"לא, יונתן," האיש הסביר, "זה שלו."
יונתן בכה. הוא הסתכל אלי בוכה והידיים שלו מושטות אלי ואל
הדימרים. "שלי", הוא אמר וקרס על הרצפה.
אמרתי תודה לאיש והוא לחץ לי את היד ואמר שעכשיו כדאי שאני
אלך. הדלת נסגרה.
  התחלתי לעלות במדרגות. שוב הגריפ-סטנד הקצר ישב לי בראש.
אני חייב להביא אותו. הייתי בקומה השניה והיו עוד חמש עשרה
קומות מעלי. עליתי בקצב אחיד, חושב על הילד החולמני שהשארתי
בוכה ליד הדלת. אולי הייתי לא בסדר? אבל איך? אולי הייתי יכול
לעשות את זה אחרת. אני לא יודע.
  בקומה השמינית התגנבה לי לראש המחשבה שאולי מישהו כבר לקח
את הגריפ-סטנד. יכול להיות שמישהו עשה סריקה כמו שצריך והוריד
אותו? אולי הייתי צריך לשאול שם למטה אם מישהו הוריד אותו?
עכשיו כבר מאוחר מדי לברר. כבר החזרתי את הקשר יחד עם הציוד של
שטראומן. יותר מדי מאוחר. הכל כבר בטח למטה, כולם מחכים
למוניות ושואלים איפה אני. אני במדרגות, מחפש את הגריפ-סטנד.
  קומה תשיעית, קומה שלוש עשרה, קומה חמש עשרה, קומה שבע
עשרה, הדלת של הגג.
הגריפ-סטנד לא שם. הסתכלתי גם על הגג עצמו אבל הוא לא היה בשום
מקום. כנראה מישהו הוריד אותו כבר קודם.
  ירדתי למטה במהירות, חמישה דימרים ביד והרבה מדרגות.
כשהגעתי ללובי כולם כבר חיכו למוניות. בטלויזיה של הלובי
הקרינו את הפרומואים החדשים מהיום. שחר הבמאי, גוטמן, שטראומן
ושימשי רמון, המפיק, הסתכלו. הם ערכו כמה שוטים מהגג עם ההגעה
של הלימוזינה בסטדיקם והוסיפו לזה קריינות דרמטית כאילו סוף
העולם מתקרב.

"מה יקרה לגלית, פרק חמישי. והיום, איש המסתורין שהכיר את גלית
כשהיתה ילדה והשאיר חותם בעברה. את מי גלית תפגוש היום? אולי
אתם מכירים אותו.
יום חמישי בשמונה, מה יקרה לגלית?"

שחר הסתובב אחורה כדי לראות מי עוד צופה. הוא ראה אותי, הסתכל
אלי, לחץ לי את היד ואמר,  
"עשית עבודה מצויינת. כל הכבוד."

1עדשה מקרבת לטווחים ארוכים במיוחד. מגדילה את התמונה פי 35
ובעזרת עדשה מכפילה המורכבת בתוכה (אקסטנדר) מגדילה את התמונה
פי 70. אפשר להגיע איתה לתצלום תקריב של פנים (קלוז אפ) ממרחק
50 מטר בקירוב.

2פנס המורכב מנורת ליבון גדולה הצורכת חמש מאות ואט, מסביבה
גוף מתכת ובקדמת הפנס מורכבות דלתות לצמצום שטח האור. אמצעי
ההחזקה שלו הוא קליפס פלסטיק גדול ומכאן שמו, פנס קליפס.

3 פנסים שבהם מורכבת עדשת פרנל. העדשה, שהינה זכוכית עת
תבליטים בצורת עיגולים הולכים וגדלים על פניה, הומצאה במקור
לשימוש במגדלורים והיא מפזרת את האור באופן שווה לכל השטח
המואר. ממציא העדשה, אוגוסטין פרנל ידוע גם בזכות ניסוי שערך
ב-1817 שהוכיח שאופן התנועה של האור הוא גלי.

4מתקן שבו המצלמה מחוברת בריתמה לגוף הצלם דרך זרוע מפרקית,
ציר רב כיווני ומוט שמשקולת בקצהו התחתון. המצלמה משייטת
בתנועה חלקה כשהצלם זז, והתמונה שמתקבלת כתוצאה מכך, זזה גם
היא בתנועה חלקה וגלית.
 
5חצובת מתכת שבסופה זרוע ומפרק מתכוונן עם חריצים בעוביים
שונים. ניתן להחזיק באמצעות המפרק כל דבר שיש בקצהו מוט דק עד
בינוני ולסובבו לכל זוית אפשרית. באמצעות הזרוע והמפרק ניתן
למקם את האובייקט בגמישות מירבית. ברוב המקרים משתמשים בחצובות
אלה כדי להחזיק מסכים חוסמי אור ומרככי אור.

6בדומה לעמעם אור ביתי, מכשיר זה מאפשר ויסות של עצמת האור.
מכיוון שהוא מיועד לעבודת שטח, ניתן להרכיבו בין התקע החשמלי
היוצא מפנס הקולנוע לבין השקע החשמלי אליו הפנס מתחבר.