עמדתי על גשר אבן, והסתכלתי למטה




שחור






קרש עץ רעוע נבקע בתוך הריאה שלי. סיבי העץ הקשים נשברו כל אחד
למקום אחר, חורטים בבשר החי את חותמם.
קרש עץ רעוע נבקע בתוך הריאה שלי. סיבי העץ הקשים נשברו כל אחד
למקום אחר, חורטים בבשר החי את חותמם.
הנשימה האחרונה שניצלה מהן ברחה החוצה ונבלעה באוויר. נחנקתי,
הרוח הקרה התהדקה סביב הגרון ושרפה את העור שמתחת לסנטר שלי.
הוצתה אש, נשרפתי.

אני עומד במקום, לא זז. הזיפים שלי מחממים את לחיי, עוטפים
אותם ושומרים עליהם. טיפת זיעה זולגת לתוך האף, הדגדוג נבלע
בתוך הכאב האינסופי.
בגוף שלי מתפשטת במהירות צמרמורת. היא מעירה כל קשקש עור לאורך
הידיים שלי והרגליים שלי.
אני מרגיש בכפות רגליי את האבן, מתחילה להתחמם מהאחיזה שלי בה.
לפחות היא, לא יכולה להתיר את האחיזה אם זה דביק לה מידי. היא
כלואה ושבועה לי. כמה מלוכלך, חמים וגועלי שזה יהיה - זה נגזר
עליה. אני אדון לה.
השמיים שמעליי שחורים, צלולים, נקיים. מאחוריי, מרוח על רצפת
הגשר כביש שחור, אבוד, המשכו אפוף בערפל שחור.
קרש עץ רעוע נבקע בתוך הלב האדום שלי. סיבי העץ הקשים נשברו כל
אחד למקום אחר, חורכים בשריר הקפוא את חותמם.
ציפור כחולה עצומת מימדים הגיחה מהשמיים ועם משב כנפה, אני עף
מהגשר ודרכי למטה החלה, בעוד שאני שומע אותה שרה לי קינה.