אני זוכר את הערב שדיברנו באמת בפעם הראשונה. שיחה אמיתית
וכנה, שיחה מהסוג שבו אתה באמת לומד להכיר את הצד השני, מהסוג
שבו העיניים שמולך מפסיקות להוות ראי והופכות לצוהר לחיים
אחרים. אז אתה באמת יודע אם אתה עומד מול אדם שתרצה לידך
בזמנים הקשים, אדם שתרגיש בנוח לחשוף את עצמך לגמרי מולו,
ולדעת שאתה בידיים טובות.

אני זוכר ששאלת אותי איך אני יודע מה זה שמחה ומה זה עצב,
ושבאותו רגע הכול היה כל כך ברור. שמחה זה כשאתה שומע צלילי
פסנתר ומתמלא באותה הרגשה נפלאה ששום דבר לא יכול לפגוע בך.
אמרתי לך בביטחון מלא שאפשר להקביל שמחה למעוף ועצב לשקיעה.
עצב, אמרתי לך בפשטות, זה כשאותו פסנתר מנגן, אבל אתה מתמלא
בתחושה שחורה, כאילו כל תו מוריד אותך מדרגה אחת קדימה אל עבר
השאול, ואין מי שיעמוד חוצץ.

אני זוכר שחשבת שלא דיברתי בהיגיון, ושהסברתי שיש היגיון של
מתמטיקה ויש היגיון של הנפש והלב, שהוא הרבה יותר מורכב והרבה
יותר יפה. אמרתי לך שאם תנסי רגע לחשוב מהלב, באמת תביני שכל
מה שאמרתי הגיוני. וככה, עקב בצד אגודל, לימדתי אותך לשלוט
בשמחה ובעצב שלך.

אני זוכר ערבים שלמים שהייתי מבלה עם הפסנתר שלי, בונה את
השמחה ממני והחוצה באמצעות הקלידים. אבל עכשיו, אחרי שהלכת,
הפסנתר עומד יתום בצד החדר. כנף הפסנתר זקורה כלפי מעלה כאילו
בעלבון על שוויתרתי על שירותיו. אני כבר לא מנגן יותר, איבדתי
את האמון ביכולת שלי לשלוט בצלילים שאני מפיק. אני כבר לא מנגן
יותר, כי בכל פעם שאני מתיישב מול הפסנתר, הכול שחור.