אתמול אחרי הצהריים, איך שחזרתי מהעבודה, מצאתי בתיבת דואר צו
מילואים. טוב, בהתחלה לא ידעתי שזה צו מילואים, אפילו הייתי
בטוח שזה לא, כי לא עשיתי צבא. המכתב האחרון שקיבלתי מהצבא היה
צו גיוס וזה היה לפני כמה שנים טובות.
נכנסתי הביתה, נתתי לכלבה שלי לאכול וישבתי בסלון עם המכתב.
הייתי קצת מהוסס בהתחלה, הסתכלתי על המכתב, הנייר נראה כאילו
מחזרו אותו מנייר טואלט משומש. הרחתי... לא בטוח שאני צודק.
בכל אופן, כבר ממש הייתי סקרן אז קרעתי את המעטפה ו... לא היה
בפנים כלום!... לקח לי כמה שניות להבין שזה מסוג המכתבים
המתוחכמים האלה שהחלק הפנימי של המעטפה זה המכתב. עד כמה שאני
זוכר הסינים המציאו את זה, אבל יכול להיות גם שמישהו אחר המציא
והם העתיקו.
קירבתי את החתיכות הקרועות של המעטפה אחת לשנייה והתחלתי
לקרוא.
זה מה שהיה כתוב שם:

אהלן, אהלן יא חביבי
וולאק תגיע למילואים
באל עריש
מחר בשבע
תקבל הרבה כסף
טלפון לבירורים: מוחמד 421

הייתי בשוק. הניסוח היה קצת מוזר, אבל מה אני יודע, אני אף פעם
לא עשיתי מילואים. חוץ מזה, משהו לא היה ברור במכתב. לא היה
כתוב שם אם זה שבע בבוקר או שבע בערב.
אמרתי, יאללה נתקשר למוחמד הזה, נראה במה מדובר... וגם שמעתי
שאפשר להסתבך עם הצבא אם לא הולכים למילואים. היה לי שכן שלא
הלך למילואים ובאו אליו הביתה לוכדי עריקים והרביצו לו מכות
רצח עד שנשברו לו הרבה חוליות בגב והוא הפך להיות נכה. אבל לא
נכה צה"ל, סתם נכה. נכה אזרחי. רק המראה שלו בכיסא גלגלים מנסה
ללקק ארטיק לימון כשהפנים שלו בזווית קבועה של 45 מעלות, גרם
לי להרים את הטלפון ולהתקשר. טוב, אולי גם הקטע של הכסף
שהבטיחו. בעצם, נראה לי יותר הקטע של הכסף. חייגתי 421 ולא קרה
כלום. חיכיתי על הקו... אחר כך היה צליל של תפוס. חייגתי עוד
פעם. אותו סיפור.
החלטתי להתקשר לחבר טוב שלי כדי לשאול אותו מה לעשות כי אני
יודע שהוא עשה מילואים כמה פעמים. הוא היה בממתינה. או שאני
הייתי, אני לא יודע. הוא חזר אליי אחרי כמה דקות, בדיוק ליטפתי
את הכלבה. נראה לי שהיא התגעגעה אליי היום. מצד שני, אולי היא
סתם נחמדה אליי כי היא רוצה עוד אוכל, חכמה הכלבה הזאת...
זרקתי את הכלבה הצדה ורצתי לטלפון.
התחלתי בשאלות לא קשורות, "מה קורה אתך?" "אז מה המצב?" וכו'.
בכל זאת, לא דיברתי עם הבן אדם לפחות איזה שנה וחצי ואני לא
רוצה שיחשוב בטעות שהתקשרתי אליו רק כי אני צריך עזרה.
סיפרתי לו על המכתב והוא אמר שהוא גם קיבל אחד כזה ושזה לא
המכתבים הרגילים שהם שולחים. הוא  אמר שבהתחלה הוא ניסה להתקשר
למספר וגם הוא לא הגיע לשום מקום. עד שאח שלו שראה את המספר
אמר שהטלפון הזה הוא בכלל במצרים. הוא ידע את זה כי כשהוא היה
בסיני אמרו לו שלמספרי טלפון שם יש רק שלוש ספרות, כי הם
סטלנים ולא יכולים לזכור יותר משלוש ספרות וגם את זה בקושי.
אחרי שהוא בירר איך מתקשרים למצרים, הוא הצליח להגיע למוחמד.
הוא אמר שמוחמד מאוד שמח שהוא התקשר, כאילו הם היו חברים
טובים.
מוחמד אמר לו שזה רק אימון של שעתיים ושהוא יקבל על זה 12,000
שקל.
פה כבר התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר. 12,000 שקל? על אימון של
שעתיים?!
הוא אמר שגם לו זה נראה חשוד אבל מוחמד הסביר לו שיש להם
עודפים בתקציב ושהם רצו לצ'פר את חיילי המילואים על העבודה
הקשה שלהם. רק שהוא לא אמר לצ'פר, הוא אמר לצ'בר. אתם יודעים,
בגלל המבטא. שאלתי אותו מה הוא מתכוון לעשות? הוא צחק עליי
ואמר שלא אומרים לא ל-12,000 שקל ושאם הצבא פראייר אז הוא הולך
לנצל את זה עד הסוף. הוא לא היה צריך לשכנע אותי יותר מדי.
שאלתי אותו איך מגיעים לאל עריש והוא אמר שמוחמד אמר לו להגיע
לקסטינה ושמשם יש הסעות.
הוא גם אמר שצריך להיות שם בשבע בבוקר, שזה הגיוני, הייתי צריך
להבין את זה לבד.
סיכמנו שניפגש שם בש"ג, שזה מין סוג של שער צבאי כזה ושהוא
יסביר לי שם מה לעשות, כי זאת הפעם הראשונה שלי.
נורא התלהבתי מכל הסיפור הזה ומזה שאני הולך לעשות כסף קל
למרות שלא התאמצתי כמו שאר חיילי המילואים, שלהם באמת מגיע
לקבל את הכסף. אבל, איך אומרים - "נותנים לך - תיקח".
אחרי שאכלתי ארוחת ערב, החלטתי ללכת ישר לישון כי הייתי צריך
לקום ממש מוקדם, אבל לא לפני שהתקשרתי לבוס שלי להגיד לו שאני
לא מגיע בבוקר לעבודה. כשהתקשרתי אליו הוא אמר שאני היחידי
שעוד לא התקשר אליו ושאף אחד לא מגיע לעבודה מחר, כולם הולכים
למילואים, אפילו הוא, שכבר 11 שנה לא עושה מילואים. הוא אמר
שנראה לו שיש גיוס כללי אבל שעדיף שלא לדבר על זה בטלפון מטעמי
ביטחון שדה. לא הבנתי, אבל האמנתי לו, הוא היה קצין בדרגה מאוד
גבוהה בצבא והוא בטח ידע על מה הוא מדבר. הלכתי לישון.
בבוקר התעוררתי וחשכו עיניי, השעה הייתה כבר שמונה.
אני לא זוכר מתי הייתה לי הרגשה כזאת מחורבנת. פספסתי את ההסעה
לאל עריש ואת הכסף. הסתובבתי היום כמו זומבי בבית. לא ידעתי מה
לעשות. ממש שנאתי את עצמי על זה שלא התעוררתי. לא הבנתי איך
נתתי לעצמי לפספס כזאת הזדמנות.
לקראת הצהריים כבר התחילו להגיע הדיווחים.
מצרים הודיעה שיש לה 700,000 שבויים ושהיא הולכת להשתמש בהם
לבנות באל עריש עוד סט של פירמידות. גם אי אפשר אפילו לתקוף
אותם כי כמעט כל הצבא שלנו אצלם, כולל הרמטג"ל שזה המפקד הכי
גדול וגם כמה רמטג"לים לשעבר.
ולחשוב שהחארות האלה כמעט סידרו אותי עם התרגיל "המבריק"
שלהם.
אבל אני לא דפוק, מההתחלה חשדתי שמשהו לא בסדר.