רוח סתווית נושבת לרוני בלב.
טיפות גשם נושרות מעיניה האפורות, וגופה רפוי עד כאב קפוא ולא
מורגש, בשכיבה נטולת תזוזה על מיטת הנעורים שלה. שמיכת הפוך
כבר לא כל כך מחממת וגם המזגן לא מועיל לקור ששוכן בנשמתה
ובגופה הלבן.
אמש רוני הייתה במסיבה שנמשכה אל תוך הלילה. ב-4 לפנות בוקר
היא ישבה עם החבר הכי טוב שלה על שפת מדרכה של אדום-לבן. הוא
רצה ללוות אותה הביתה, אבל רוני התעקשה שלא. הוא רדף אחריה
כשני בלוקים, אבל רוני דחקה בו שיילך, כי רוני כבר ילדה גדולה.
היא לא צריכה שילוו אותה לכל מקום שהיא הולכת. אבל היא הבטיחה
לשלוח לו אסאמאס כשהיא תגיע.
רוני צעדה על כביש שומם ממכוניות ורק טפיפות עקביה הדקיקים
חתכו את הדממה. נשימותיה הקלילות השתלבו במשובה של הרוח, ובין
צללים של עצי צמרת צפופים השתולים בצידי המדרכות וחתיכות חושך
שמלוות לאורך כל הדרך, נשמע צחוק גברי של כמה שיכורים. הם ישבו
בפתח פאב שפתוח 24 שעות ועילעלו בחוברות פורנו. לפתע אחד מהם
הביט לעברה של רוני. הוא שרק לה מנגינה וסימן לה ביד להתקרב
אליו בעוד שבידו השניה הוא אוחז בקבוק בירה ירוק. אחד אחר צעק
לה שתבוא לצבוע לו את הלילה. האחרים השתוללו מצחוק בין עשן
הסיגריות. רוני האיצה את קצב הליכתה, ונשימותיה הפכו כבדות
ומהירות. חבורת הגברים רדפו אחריה, כשהם צוחקים ומתנדנדים
מהמדרכה לכביש. רוני הרגישה שהיא נחנקת מענני הסיגריות הכבדים
ששררו שם, או אולי מהפחד, וכמו גדולה היא החלה לרוץ. פסיעותיה
הקטנות והזריזות נבלעו בין צעדיהם הענקיים של חבורת הגברים.
היא הרגישה יד גסה תופסת את כתפה בחוזקה. אבל רוני לא הביטה
לאחור, רק החלה לרעוד בתוך עצמה. הם הצליחו לחסום את דרכה, כי
היו כה בריונים ורבים ממנה. הם הובילו אותה בכוח לחורשה ריקה
ושוממת, וזרקו אותה על חול קר מלא באבנים חדות ושחורות. רוני
ניסתה לצרוח אבל לא הצליחה, האושר בעיניים שלהם זלג לה על הבטן
וסכין מתוך אולר אדום קפצה החוצה, והוצמדה לגרונה. הם אמרו לה
לשתוק, ומגרונם הדיף ריח סיגריות עמוק, מהול באדים של אלכוהול.
רוני מילמלה שיניחו לה, ואחד הגברים כיבה לה את הסיגריה על
הלחי השמאלית. רוני כבר לא דיברה יותר. הם החלו לקרוע את בגדיה
בפראות והפשיטו אותה עד עצם. רוני נותרה עירומה. הם צעקו עליה
בכל מיני שפות שרוני לא הבינה והחזיקו ברגליה, אבל רוני לא
פתחה אותן. אחד מהם הוציא סכין נוספת והחל לחתוך לה את
המפשעות, ואת השוקיים. דם השפריץ על כולם, ונספג בין גרגרי
החול הקפואים. רוני לא בכתה, היא הייתה רגילה לצלק את עצמה
בזרועות כל כך הרבה פעמים, כשהייתה עצובה או עצבנית. אבל הם לא
וויתרו לה. רוני כבר הייתה חלשה מכדי להתנגד, ופשוט עצמה את
עיניה, שהפכו מתכול בהיר ומנצנץ לאפור עכור. רק עצמה אותן
חרישית וקיוותה עוד מעט להתעורר מתוך סיוט, אבל הכאב היה אמיתי
מדי. הם שכבו מעליה אחד- אחד, בתורות אין-סופיים. החול נדבק
לכל איברי גופה המדממים, ושרף לה אפילו בציפורניים. עד שכבר לא
כאב לה פיזית. היא כבר לא הרגישה כלום, וכאב לה רק בנשמה
מבפנים, שבכל סיבוב נוסף עם עוד שיכור אחד, דעכה עוד יותר, בין
האבנים החדות. רוני לא הצליחה להתאפק יותר והחלה לבכות כמו שלא
בכתה מעולם.
אחרי הרבה שעות של עינויים פיזים ונפשיים, הם עזבו וכבר לא היו
שיכורים. רוני לא זוכרת כמה זמן זה היה, היא איבדה את חוש הזמן
שלה עם עוד הרבה דברים אחרים שאבדו לה לנצח. הם נשבעו שאם היא
תלשין עלהם, הם יימצאו ויהרגו אותה. אבל רוני כבר לא פחדה
מכלום גם לא מהמוות, כי מה יכול להיות יותר נוראי מזה?
הבוקר כבר ניצנץ מבין העננים, אבל בשביל רוני אותו לילה חשוך
יימשך בתוכה לעד. רוני מתה בעולם הזה מאז אתמול. היא התרוממה
מהחול האדום-יבש, שספג את כל שברי החיים והיללות שנטפו ממנה
ברציפות, במשך שעות רבות. רוני אספה את חלקי בגדיה הקרועים,
ובעיניים אפורות החלה להתלבש ולהסתיר, עד כמה שהיה אפשר.
רוני לא אכלה מאז כלום, היא נגעלת מעצמה ומהגוף שלה. היא כל
הזמן מקיאה את אותו לילה שנחרט לה בין צלקות הסכין, ברגליים
ובלב. בזרמי כוחות קלושים, רוני שלחה אסאמאס לחבר הכי טוב שלה,
כמו שהבטיחה. היא הקלידה שהיא מצטערת, על הכל.
רוני התקלחה 12 פעמים היום, והלכלוך שלה לא ירד. הדמעות
המיובשות התנקו באמבטיה, אבל מייתרי ליבה הרפויים ממשיכים לנגן
מנגינות עצובות שבוכות ללא הפסקה. גם גלי הדם, נשטפו בין זרמי
המים, אבל ליבה עדיין מטפטף דימום פנימי שאף אחד לא יצליח
לעצור. היא מטונפת, וכבר לא טהורה כמו פעם. רוני טמאה תמימה.
גופה הלבן מוטל על מיטתה, רוני מוציאה את סכין ילדותה מתחת
לציפית כר השינה שלה, וחותכת. חותכת כל כך עמוק ומחכה להרגיש
משהו. דם שחור נשפך ממנה, ורוני מלקקת את אצבעותיה המדממות.
רוני כבר לא יכולה יותר. ובין היהובי פלפאון אדומים שרוני כבר
בקושי רואה, היא אוחזת בסכין ונועצת בליבה. רוני לא רוצה למות.
היא רק רוצה שיכאב לה! למה היא לא מרגישה יותר כלום?
רוני שותקת.
