כבר שלכת. עלים צהובים-אדומים נושרים לאט מעצים כמעט-עירומים,
סתיו.
החושך נמוג, כיפת השמיים אפופה באור שחרי ומשוב רוח קריר לוטף
פניי, מסתנן בין שיערות ראשי.
גופי מוטל על אדמה חמה, ובעיניים עצומות אני נאנחת לעצמי
בעצבות ילדותית.
גרגרי חול מתפוררים מבין אצבעותיי, כמו זמן שבורח, שעון-חול
בתאוצה.
שוכבת תחת צילו של עץ שיקמה. בוהה בפירותיו הרקובים בצבע
אדום-בורדו חזק.
נגמרת מהר מדי, ואני לא הספקתי לומר שאני אוהבת עד כלות.
אהבה בנשמה בוערת, שגם המבול לא הצליח לכבות. ושעון החול רץ
מהר מדי.
האדמה עוטפת וסופגת דמעות יבשות. דמעות שעדיין זוכרות קיץ חם
ותמים. קיץ ארוך, קיץ אחרון.
יום שבת. אני פוסעת על שטיח-מסדרון שמוביל אל החדר שלך, כבר
כמעט בין-ערביים. עומדת בפתח, ברגליים יחפות ומסתכלת עליך
מלמטה.
ואתה, שוכב כרגיל באלכסון עם כרית על הפנים, שתסתיר את
שמש-הקיץ החודרת מבעד לתריסים מוגפים למחצית.
זה גורם לי לחייך כל יום מחדש, כמו קסם.
אני אוחזת בידי כוס זכוכית סגולה מלאה חלב, וגם צלחת עם כמה
עוגיות דובדבנים שאפינו ביחד. אלו שפעם צחקת שחבל לאכול מרוב
שהן כלכך יפות.
זוג רגליים עקומות מטפסות באיטיות בסולם גמדי. שלב אחר שלב,
לקומה השניה במיטת-קומותיים מעץ שחור.
אני עומדת על קצות האצבעות ומסיטה במאמץ את הוילונות, כדי
שתתעורר. כי לא אכלת כלום, וגם לא שתית. וקצת מאוחר.
חוץ מזה אני מתגעגעת.
אני מסירה בחשש את הכרית מפניך, אתה קצת פוקח את ענייך, מלכסן
עיניים כדי להתגונן מפני האור, מביט עלי בקושי.
אני, עדיין בכותונת ורודה של ילדות קטנות עם שתי הצמות
השחורות-ארוכות שלי שאני קולעת לפני השינה.
אתה לוקח ממני את החלב והעוגיות, מפטיר "מממממ" ומחייך
בערמומיות. מניח על המדף שבצד ומושך אותי אליך.
וכמו תמיד מחבק חזק, צוחק ומכריז "ממשיכים לישון!"
כמה אני אוהבת שאתה מחבק את כולי ולא עוזב. קולך מספר לי את
הסיפור הרגיל-מיוחד על עץ הפירות שמחוץ לבית, שלא יפרח לעולם,
ושרק דם אדם ישקם את ענפיו, יחזיר לו את הצבע ויגרום לו ללבלב.
ואני מרותקת כל פעם מחדש.
כי אתה הכי מדהים שקיים. ואז אתה קם בלי לדבר, שורך שרוכים
וזורק לי כובע, "תחבשי!" אתה פוקד, "הולכים לאכול גלידה!"
כמה אני מעריצה אותך ואת הספונטניות השייכת רק לך ואיך שרק אתה
מצליח לעשות לי כיף אמיתי.
ואז הולכים לטייל בכל מני מקומות חדשים.
"מממ... ריבת חלב ותותים" אני בוחרת. "אני אקח דובדבנים".
כמובן, אתה כרגיל בוחר דובדבנים, ואף פעם לא אוכל את הגביע.
תמיד שם את הכובע הפוך, וכל דבר קטן שאתה בוחר לעשות נראה
מושלם באותו רגע.
השיער האדום-נחושת שלך מבצבץ מחוץ לכובע, מבריק מהשמש, תמיד עם
ריח שרוצים לשאוף עוד קצת.
כמה שאתה יפיפה.
לילה. ואני לובשת כותונת שחורה, לא כמו של ילדות קטנות, ונכנסת
לחדר שלך עם ורד בפה, ככה ראיתי אתמול בערב בערוץ 4 אני חושבת.
האור כבוי, האולטרה דולקת. ואתה יושב מול מסך המחשב, לרקע
מוזיקה רועשת שבלעה מילים שניסיתי לפלוט. עם מקלדת בידיים
היפות שלך, משוטט באיזה צ'אט של גדולים. באתי לנשק אותך, הבטת
בי בצורה מוזרה-מובנת, חייכת, נתת לי נשיקה על כל לחי ואחת גם
על המצח. ניגבת את הדם משפתיי שנטף בגלל כמה קוצים בגבעול
הורד, ובתנופה הרמת אותי בין זרועותיך השזופות, נשאת אותי
לחדרי ואמרת ללכת לישון, מיד. כי מחר בית ספר. חייכת את החיוך
המושלם שלך, שחושף שתי שורות שיניים מבהיקות-צחורות. גיחכתי
בצורה מאולצת. נחנקתי. לילה טוב.
ישבתי כל שיעור חשבון וגם כל ההפסקה, ציירתי לך ציור על דף
משבצות.
שמיים אפורים ילד מחבק ילדה בוכה קשורה בצעיף קרוע לעמוד חשמל
גור חתולים מילל פרח נובל טיפות גשם עפיפון הולך לאיבוד בין
עננים שחורים ועץ שיקמה עם פירות בצבע אדום-בורדו בשיא
פריחתו.
ציירתי למטה לב קטן בצבע אפור. לא כתבתי שזה ממני, כי רק אני
מציירת לך ציורים כאלה מוזרים, או "מיוחדים" כמו שפעם הגדרת
כדי שלא אעלב.
הפסקה אחרונה ואפילו היה צלצול, אבל אני חייבת לתת לך את הציור
היום.
אני עולה בגרם המדרגות לקומה האחרונה של ה'גדולים' ומציצה אל
תוך הכיתה שלך.
ראיתי את הילדה היפה עם השיער החום-בהיר-חלק נותנת לך ציור כזה
שצבעים צבעוניים נשפכים ממנו. ושמחת קצת יותר ממה שצריך. רכנת,
ונשקת לה בעדינות. היא - מחייכת חיוך ביישני, מזוייף לטעמי.
אני שוב נחנקת. הרגשתי צהוב בעיניים.
רצתי בכל כוחי ובכיתי והוספתי מהר קשת צבעים של אנשים מאושרים.
גם צבעתי את הלב האפור באדום. עכשיו הוא בורדו כזה, בצבע של
דובדבן רקוב. והדמעות שלי נופלות על הציור... עכשיו הוא סתם
רטוב ומכוער. לא ברור כזה.
קימטתי אותו בכל הכח וזרקתי דרך חלון קטן שהיה שם במקרה
והמשכתי לרוץ.
לא חזרנו ביחד הביתה בסוף היום, לא חזרת בכלל הביתה היום.
הסתכלתי בבואה שעמדה בראי הגדול, וראיתי השתקפות של דמות
נמוכה, רזה כשלד, עם עצמות אגן בולטות, חיוורת כשלג, עם שיער
שחור וארוך במיוחד, לא ברור אם מתולתל או חלק, פשוט חוטים
ארוכים שתפורים שם בקרקפת.
והעניים שלי גדולות מדיי ורטובות מדמעות של ילדה קטנה.
"הכול יחזור להיות כמו שהיה" לוחשת לי בקול כפייתי משכנע.
מרססת בקפדנות את שיערותיי בספריי חום-בהיר חלש יותר ומנסה
לעשות שיהיה חלק כמו שלה. שמתי הרבה איפור ואודם של אבקה
ללחיים, ואפילו זרקתי את כל הבגדים הורודים.
אבל את הכותונת שאבא קנה לי החלטתי להשאיר.
חזרת הביתה כלכך מאוחר, אפילו אחרי ששני המחוגים מראים 12
והשעון משמיע צליל של קבורה.
נתת לי חיבוק של ילד קטן, נכנסת לחדר שלך ואמרת לי לא לבוא
אחריך. אמרת שנמאס לך כבר, ולא ממני.
אני מביטה מבעד לחור של המנעול, איך שאתה שוכב על הרצפה
בשרוולים מופשלים וקרועים. וזה עושה לי לרצות למות בשבילך.
נכנסתי, אפילו שאסרת עלי.
"אני לא ילדה קטנה נכון? אפילו שאני בוכה?" מתלוננת באנוכיות
על עצמי.
"מותר לך לבכות" אני אוהבת אותך. כמה שאני אוהבת אותך.
"מותר לי לחבק אותך? אני..."
אתה קוטע אותי, ופשוט מחבק את כולי כמו שרק אתה מסוגל לעשות.
אנחנו נופלים על המיטה, ואתה בלי בגדים, אז בטח אתה יכול
להרגיש את הדמעות שלי נוזלות מהר. גם אני מרגישה נוזל חם ושורף
שמטפטף מהצוואר שלך וקצת מהידיים, זורם לי בחולצה. אלו לא
דמעות. מתאפקת לא לצרוח...
אני רק נכנסת למקלחת, החולצה הצהובה חצי אדומה. אולי זה מתותים
שבכלל לא אכלתי. בוכה בשקט, בתוך עצמי, שלא תשמע. זרמי מים,
מהולים בדמעות מוסתרות.
התקלחתי. אז למה אני מרגישה עדיין מלוכלכת?!...
שוכבת במיטה שלי, לבד. עובר עוד רגע, ואולי גם עוד שניים.
בוקר, לילה. כבר הרבה זמן שלא דיברנו.
נכנסתי לחדר שלך, שוב, כמו תמיד. אתה אף פעם לא היית נכנס לשלי
גם אם היו עוברים חיים שלמים.
ראיתי שם למעלה על הקיר נייר מקומט ודהוי, תלוי מעל המיטה.
הציור שלי. מצאת אותו! לקחת אותו! שמרת אותו.
בוכה, מאושרת. אכפת לך ממני!
ואתה עדיין נשאר עם כרית על הפנים, כרגיל. רק שהפעם, בכלל אין
שמש שתפריע לך לעצום את זוג עיניך הירוקות.
ויש לך סכין יפנית כתומה ביד ימין, טבולה כולה בצבע אדום. חתכת
את הזרוע המדהימה שלך. והגלדים נותרו פתוחים.
אני אוהבת ללטף לך אותם, לטפל בהם עד שאשרף. אם רק יכולתי
הייתי לוקחת, וכואבת אותם חזק יותר... בגוף הריקני שלי.
שקט מחריש. השעון שעל ידך החתוכה מראה שמאוחר, והחושך מבעד
לחלון מאיים על שנינו. אפילו ירח אין בשמיים. או שסתם הוא נחבא
מאחורי ביניין גבוה.
"כואב לך, אני גם מרגישה." קטעתי את הדממה המביכה. "למה אתה
סובל?"
"כי נמאס לי." ענית מיד.
"ואיך אוכל לעשות שיהיה לך טוב?"
שואלת סתם מתוך נימוס מחוייב... כי דווקא טוב לי כשכואב לך.
כיף לי לשחק לך בשיער ולתת לך רחמים.
"אם תסכימי", קולך לחש. "אם תגידי שאף פעם לא תכעסי עלי, אם
תבטיחי לטייל, אז יהיה לי טוב, אם תשחררי אותי, ותחייכי."
מחבקת אותך חזק-חזק...
"טוב- טוב, אני מסכימה... ששש... דיי". השתקתי את שנינו.
לא יודעת בדיוק עם מה הסכמתי, העיקר שתירגע, שיהיה לך טוב.
ידיי ממשיכות ללטף את שיערותיך.
"את יודעת, מחר עץ הפירות יתחיל לפרוח", התחלת למלמל, חצי
רדום.
"והפירות יהיו אדומים מתמיד... תטיילי, תביטי בו, תשבי תחתיו
ותחייכי."
מחייכת חיוך מבולבל...
"דיי לדבר שטויות טיפשוני, בוא נישן. עץ השיקמה לא פורח כבר
שנים..."
לובשת כותונת, הפעם ורודה, והולכת לישון. וכמעט שנרדמתי, אך
באת לחדרי, בפעם הראשונה! רק רצית לומר שבא לך לחבק אותי, ונתת
לי נשיקה, לא בלחי. ולחשת קצת בשקט מידיי, שאתה אוהב אותי. אני
רוצה לומר לך שגם אני אוהבת! אבל המילים נתקעות לי בגרון.
במקומן נמרח לי חיוך מטופש. אתה ממהר לקחת את החבל שהיה פעם של
אבא, עומד במפתן הדלת, שולח לי נשיקה באויר וטורק את הדלת
מאחורך. נותרתי קפואה.
לא באת כמה ימים והאולטרה שלך נשארה דולקת. הלכתי לטייל, כמו
שהבטחתי, הפעם - לבדי. כי אותך כבר לא היה.
הלכתי לעץ הפירות, ההוא מהסיפורים, שהיינו מעיזים ללכת רק
ביחד. ואתה ריחפת מעליו, והיית יפה מתמיד.
הפחת בו משמעות עמוקה, שיקמת את עץ השיקמה כמו שרק מלאכים יכלו
לעשות, ואני כולי בוכיה וגאה.
מביטה עליך מלמטה. העור שלך נראה שקוף ושולח אליי גלים זוהרים
שנשברים בהגיעם לשכבת עורי הריקה.
בעיניך אין כל צבע, שיערך אדום מתמיד, בוהק בעוצמה מסנוורת, אף
שאין שמש בשמיים.
אני מחייכת לעצמי חיוך מריר, ומתיישבת. כפי שהבטחתי.
"למה הסכמתי..." אני לוחשת בטון אירוני לך, או אולי לי.
וכבר מאוחר מדיי. אפילו לא הספקתי לומר לך, עד כמה אני אוהבת.
