עוד בדרכי אליה, אני יודע שיכאב לי. אני יודע, שאתחרט שבכלל
באתי. אבל אני גם יודע, שככל שאדחה את הפגישה עימה, כך אשלם
מחיר כבד יותר וכך גם יכאב לי יותר.
אני נכנס לחדרה, והאוויר שם מלא בנקיות מתוחה וסמיכה. והיא,
עומדת מולי, לבנה ונקייה, אומרת לי, שהיא יודעת כמה שאני חושש
מפניה, ושאני חייב להירגע. היא מבקשת שאשב בנוחות, ומשעינה
אותי לאחור, ואומרת שאני בידיים טובות. אבל שם, בחדרה, במקום
בו כל כך שנאתי להיות, לעולם לא ארגיש בטוח, כי רק לראות אותה,
עושה לי כואב.
היא דורשת ממני שאעזור לה לעזור לעצמי. זה לא עוזר להפיג את
החרדה מפני הכאב שבשהות עימה. אני עוצם את עיניי בחוזקה, ופותח
את פי וממתין, אך רק רוק נאסף בפינות הפה. והיא, כאילו הכל
כרגיל, מנקה אותו ברכות, תוך שהיא מגניבה חיוך לעברי. אך חיוכה
דוקר בי, מכאיב, וידיה גם הן.
היא מנסה לגרום לי לצחוק, אך אני רומז לה בעדינות שלא תנהג בי
כמו ילד, ושרק תמהר כבר ואלך לדרכי. ולפני שאוציא הגה נוסף,
היא שוב עושה את מה ששנאתי, את אשר ביקשתי ממנה חזור-ובקש שלא
תעשה לעולם. צר לי להשתמש בביטוי קצת נמוך, אבל שוב, שוב היא
קודחת. אני מהמהם לעברה שתפסיק, אבל היא בשלה, מכאיבה.
לבסוף, היא רוכנת לעברי ומקרבת פניה אל שלי, אך אני רואה רק את
עיניה תחת אלומה בהירה של אור. היא אומרת לי שהחלק הקשה
מאחורינו, שאני גיבור אמיתי, נסיך של ממש. ואז, היא מניחה עליי
כתר מוכסף, שהכינה במסירות אין-קץ במיוחד עבורי. אבל אז היא
לוחשת באוזני: אנחנו סיימנו. לא רוצה לראות אותך יותר פה אצלי
בחיים. וזה כואב.
כבר מהתחלה ידעתי שיכאב לי. באותו יום לא הצלחתי לאכול או
לשתות ובלילה, קצת לפני שנרדמתי, נדרתי נדר אחד, שאליה לא אשוב
עוד. ובכל לילה מאז, אני נזכר בנדר באימה, ומצחצח בלא-הרף,
למעלה ולמטה, בחשמלית ודנטאלי. מצחצח שיניים כמו מטורף, ממש עד
זוב דם, שיותר לא יכאב לי יותר, לעולם.