(לא סיפור ילדים)

היא בת חמש ואולי שש, אבל היא נראית כל כך קטנה.
אפשר לומר שהיא שאפילו נראית בת שלוש ואולי ארבע.
השיער שלה הוא חום בהיר, אסוף בקוקיה רפויה שרומזת על תלתלים
מתפרצים.
היא נראית כל כך חמודה בחצאית הקצרצרה עם החולצה הלבנה.
ממבט אחד קרוב, רואים שהיא בוכה.
את עיוות פניה היא מסתירה, אבל את רטיבות עיניה היא לא יכולה
להסתיר, ואולי היא חושבת שבעצם היא כן מסתירה, כשם שאת פניה
היא שומרת אטומות.
היא עומדת במה שנראה כמו מסדרון בבית מגורים.
ברגע שמתחילים להסתכל מסביב, פתאום גם שומעים את כל הרעשים.
"אחחחחחחחחחחחחחחח זה כואאאאאאב!", חייבים לכסות את האוזניים,
אבל זה לא עוזר!
מעיפים מבט אל הילדה הקטנה, אולי היא תוכל לתת עצה.
העיניים נוחתות עליה, ופתאום כבר לא שומעים כלום. כמו קודם,
שקט עמום, שומעים רק את התזוזה שלה.
מרוב שאנחנו המומים, אנחנו שבים ומביטים מסביב. ושוב שומעים
צרחות, מכות, סטירות, הטחות, דברים נשברים, רהיטים מועפים
"אחחחחחחחחחחח זה מפחיד!!!" כמה שזה אלים, יותר אלים מסצינה עם
ואן-דאם.
ושוב, חוזרים להביט בילדה הקטנה שעוד עומדת שם בכתפיים שמוטות
לצידי גופה. היא נראית כל כך מסכנה.
שפתיה מתחילות לרעוד, שומעים את קולה עוד נשבר בגרון, הנשימה
שלה נמהרת, הדופק שלה מאיים לצאת מן החולצה.
היא פשוט מתיישבת על הקרמיקה הקרה, זאת עם הכתמים הלבנים
שחורים, שהיו בבתים הישנים.
היא יושבת ומסביבה כל הרעש.
היא מניחה את ראשה אל בין קפלי חצאיתה.
היא יושבת ומסביבה כל האלימות.
היא יושבת ופוחדת.
היא יושבת ומעליה כל האנשים הגדולים שמאיימים לדרוך עליה.
היא עושה עצמה כאילו היא לא שם.
היא לא זזה, עד כי היא הופכת לנקודה חומה בין הנקודות השחורות
לבנות של הקרמיקה הישנה.
היא כמו הופכת לחרק קטן שבקלות נמעך. מרוב הפחד היא משותקת,
בדיוק כמו החומייני החום, שהינו כתם חום על מרצפות קרות
ועויינות.
כמוהו, היא לא זזה.