איש עומד סכין אחוזה בידו,
פתאום קול דק לוחש באוזנו.
"מה יש פה?" הקול שואל אותו.
האיש מסתובב ומביט מסביבו.
אין שם איש, הוא עומד לבדו.
הוא מיד מרגיש הקלה לא ברורה -
לרמות איש אחד ולא שניים זו לא בעיה.
כיוון שהקול איננו, האיש משיב לריק.
זו רק פרה הוא אומר, היא לא שווה פסיק.

הסכין מתקרב נשמעת זעקה.
הוא חותך בבשר בתנועה חלקה.
הקול חוזר מהדהד בדממה.
"מה שומעות אוזניך?" הוא הפעם שואל.
האיש נבהל ומעט מתבלבל.
הוא ממציא תירוצים ומתחיל למלמל.
אבל הוא איש רציני ומלא הגיון.
זה יכול להיות כל דבר הוא משיב -
קריאה של שמחה או של עונג או צחוק
הרי לא מילים נשמעו אלא רק צעקות.

הקול לא מרפה והוא שוב שואל.
מה אתה רואה? הוא כמעט מיילל.
האיש מסתכל הגרון משוסף.
הפרה מסתכלת עליו במבט מטורף.
הפרה מתפתלת תלויה באוויר
והאיש טוען שהיא מנסה לשיר.
אני ידעתי את הגרוע מכל צועקות העיניים
אבל האיש אומר שזו שפת הפרות
ומבט שאצל אדם אומר סבל וכאב
אצל חיה יכול להיות חיוך אוהב.

הוא חוזר לביתו השלו והכול כרגיל -
האישה הילדים התפריט הרגיל.
החוב בבנק שלעולם לא נמחק.
והקול שניקר במוחו נותר מרוחק.
האיש שוכח מהמקרה וחוזר לשגרה
הוא לא מייחס חשיבות למה שקרה.
הוא הרי חושב שהוא מעולם לא חטא.
בכל זאת הוא לא מתקרב כבר לאף משחטה.

אך מסך הערפל לא מחזיק מעמד.
הוא מתפוגג ביום בהיר שבו האיש נשאר לבד.
האיש כמו כולם לא מוצא עיסוק.
הוא צריך לעבוד אבל מרגיש כבר מחוק.
הוא מתחיל לעשן אבל משתעמם מהר.
הוא ממשיך את הטקס עם חיפוש במקרר.
ואז הקול חוזר נחוש, צלול וברור.
בשר בצלחת ופרה במשחטה,
עכשיו אתה מבין את הקישור?

ופתאום הוא נזכר. הקול נשמע לו מוכר.
עכשיו הוא מבין של מי הקול הרך, הנעים
הוא לא בא מבחוץ הוא מאיר מבפנים.
זה הוא קול המצפון, קול הרחמים.
ורק תשובה אחת נשארה לא ברורה.
אחרי שנים שבהן הראש מקובע במקום, בסביבה חנוקה,
כשהלהב חודר דרך עור של קטיפה,
מה אתם באמת חושבים שחיה מרגישה?