אלישע היה בן אדם רגיל. הוא היה רגיל במידה יוצאת דופן, והוא
מאוד התגאה בזה.
"אני תמיד אומר" הוא היה אומר "שבן אדם צריך ללמוד לשמור את
הסטיות שלו לעצמו, זה לא ייתכן שכל בן אדם שיש לו איזה פגם
מיוחד, יחשוב את עצמו למשהו ומייד ילך להציג את עצמו באיזה
תכנית אירוח. בסופו של דבר..." הוא היה מוסיף "כולנו דומים.
במראה, בהתנהגות, בחשיבה, ברגשות... בקיצור בכל דבר. זה בגלל
שכולנו בני אדם".
לאלישע היה בית רגיל עם גינה רגילה ומשפחה חד הורית רגילה
שמנתה ארבעה ילדים רגילים למדי. היה לו גם עסק רגיל - לול
שהתרוצצו בו יצורים רגילים מכוסי נוצות.
אלישע היה קם כל בוקר בשבע בדיוק, כוחו של ההרגל שלח אותו ליום
עבודה מפרך בלול. שם הוא היה חוזר על אותם תהליכים שוב ושוב,
תהליכים של השרת נוצות על ידי הרעבה וניפוח איברי מאכל על ידי
האבסה. בעלי הכנף קיבלו מגוון של צורות לא טבעיות, אך אלישע חי
בשלום עם המצב. כל העניין כבר מזמן הפך להיות חלק מהשגרה שלו.

לכבוד ערב שבת אחד אלישע הגיש לבניו בשר הישר מן הלול. הוא
וארבעת הבנים ישבו מסביב לשולחן וזוג נרות הטיל את צלליו
בפינות החדר.
"אתם יודעים ילדים שמחר אני מרחיב את העסק" אלישע פתח בשיחה
תוך כדי לעיסה. "נהיה קצת צפוף שם בפנים. אני שם ארבעה או
חמישה בכל כלוב, הייתי מכניס עוד, אבל לא משנה כמה אני מתאמץ
לדחוס אותם שם בפנים, פשוט אין יותר מקום. לכן החלטתי... רז
למה אתה לא אוכל כלום?"
בין רגע השתלטה דממה על החדר וכל העיניים הופנו לבן הצעיר. רז
שנלחץ מתשומת הלב הפתאומית ניסה להעלים את המבטים החודרניים על
ידי כך שהסיט את מבטו למרכז השולחן. למקום שבו נח גוף שקט, חסר
נוצות, חסר חיים.
העיניים המתות ננעצו ברז, שהיה בטוח שהמבט הקפוא מדבר אליו.
אתה לא יכול לשמור את הרגשות שלך בבטן לנצח. אתה היחיד שיכול
להגן עלינו, בלעדיך אנחנו אבודים.
רז היסס, מבט זהיר לעבר אביו סיפר לו שהוא חייב לספק הסברים
"אני פשוט לא מבין..." הוא התחיל אך היסס שוב. הלב שלו פעם
בחוזקה, מאיים להתפקע. "למה אנחנו אוכלים אותם?" הוא סיים את
המשפט המתמשך באנחת הקלה.
אלישע המופתע לא נשאר חייב ותקף בשאלה משלו "את מי אתה אוכל?"
"אותם" רז הצביע על הגופה המרוטשת שהוצגה לראווה על השולחן
"למה אנחנו אוכלים מלאכים?"

השאלה ריחפה באוויר מנסה לגעת בנוכחים. אבל לא הייתה דרך לדבר
אליהם. אוזניהם היו אטומות ורק הפיות שלהם המשיכו להשתולל ללא
מעצורים.
אלישע סיים לבלוע את הבשר שבפיו, הוא הסתכל על גופתו השרועה של
המלאך. כנפיו היו עקורות, בשרו היה קרוע ואכול ודם חם נזל מבעד
לחורים בכתפיו יוצר שלוליות על המגש.
אחרי שעיכל את השאלה הוא התפרץ בזעם "אנחנו מתפרנסים מגידול
מלאכים! המלאכים האלה הם האוכל שלך! המלאכים האלה הם הבגדים
שלך! המלאכים האלה הם קורת הגג שלך! איך אתה מעז לפקפק בי?"
הרגשת השמחה של רז נעלמה בשנייה והוא ענה בלחישה "אבל למה
אנחנו לא מתפרנסים ממשהו אחר?"
"כי זו הפרנסה שלנו, ככה תמיד היה וככה תמיד יהיה!"

את היום הבא בלול אלישע לא בילה בנעימים, הוא הוציא את התסכול
שלו על וולדות המלאכים עוקר, את שיניהן בזו אחר זו. "חייבים
לעקור להן את השיניים" הוא מלמל מנסה להצדיק את המעשים שלו
"הצפיפות בכלובים משגעת אותן והן מתחילות לנשוך אחת את השנייה,
אסור שזה יקרה, זה פוגע באיכות הבשר. בדיוק כמו שאת המקור של
תרנגולות צריך לקטום כך גם עם מלאכים, לתרנגולות קוטמים את
המקור ולמלאכים עוקרים את השיניים. זהו זה. רז לא מצליח להבין
שזה הכרחי ובתור אבא שלו, עלי מוטלת האחריות להסביר לו."
בלילה הוא התיישב על מיטתו של רז וכיסה אותו בשמיכה כחולה
שעליה היו מצוירות תרנגולות חופשיות ומאושרות. הוא פתח את פיו
כדי לדבר אבל רז הקדים אותו. "אבא תבטיח לי שתפסיק לגדל מלאכים
בלול, אני לא רוצה שהם ימותו"
"רז אתה לא מבין..." הגיע התשובה "גם לי היו פעם מחשבות כמו
שלך, אבל נלחמתי בהן וכשגדלתי הבנתי שאין בהן הגיון, גם אתה
תבין את זה כשתגדל, אבל בינתיים אתה חייב לסמוך עלי."
"אבא תבטיח לי"
אלישע השתהה. "בסדר" הוא אמר, חושב לעצמו שהכול יתסדר מעצמו,
הוא חשב שרז בגילו לא מסוגל לפתח מחשבה עצמאית. הוא יחזור
לזרועותיי כשהוא יבין כמה שהטעות שלו טיפשית, לחשוב שלמלאכים
יש זכויות, מי שמע על דבר כזה?
אלישע קטע את מחשבותיו והמשיך בתכנית "אני רוצה שנעשה משהו
ביחד. משהו מאוד מיוחד וחשוב, משהו שיוכיח שאתה כבר בוגר." רז
הנהן "אני רוצה שתבקש משאלה. כל מה שתרצה, תחשוב רק על המשאלה
הזו ולא על שום דבר אחר עד שתירדם. בסדר?... אתה יודע מה? בעצם
תבקש שאמא תחזור אלינו, זה מה שאני הייתי מבקש"
רז התגעגע לאימו. הוא רצה לבקש אותה בחזרה, הוא רצה שהיא תהיה
שם ותסביר לו מה הוא צריך לעשות. אבל הדבר היחיד שחשב עליו עד
שנרדם היה מלאכים לבנים שחוצים את השמיים ומשחקים בין קרני
השמש.

יד רכה ליטפה את שערו של רז, קול דק קרא לו לקום. אור מבהיק
חדר מבעד לחלונות החדר וסנוור אותו. הוא ניסה לזהות את הדמות
שרכנה מעליו, אבל לא הצליח. קרני השמש טשטשו את פניה והותירו
את קווי המתאר שלה בוהקים. אבל אז נפרסו באוויר הכנפיים
המרהיבות ולא נותר מקום לספק באשר לזהותו של האורח. רז התרגש
הוא ניסה להיזכר בכל מה שהוא אי פעם רצה לשאול, אבל המחשבות
פרחו מזיכרונו.
"באת בשביל להגשים את המשאלה שלי?" הוא שאל לבסוף. המלאך הנהן.
"ואתה מסוגל? אתה תצליח לשחרר את כל המלאכים מהלול?"
המלאך קם והתגלה במלוא הדרו "אל תדאג" הוא אמר "אני שומר
עליך"
המילים המרגיעות ליטפו את רז והוא נרדם.

החום העיק, זיעה קרה כיסתה את מצחו של רז ופיו היה מלא בחומר
רך ופלומתי. הוא ניסה לירוק את החומר והצליח אחרי כמה
ניסיונות. הוא ירק עוד קצת כדי להיות בטוח שכלום לא נשאר ופקח
את עיניו. החדר היה חשוך והוא ראה במטושטש דמות יושבת על
המיטה. הוא מישש את החומר מכוסה הריר שהוציא מפיו, הייתה לו
תחושה קטיפתית ומעט שמנונית.
"אתה ער? אתה ער?" הקול ניקר במוחו של רז, הוא הסתכל על הדמות
שקמה בינתיים, זה היה אביו. האור נדלק חושף חדר הפוך שנראה כמו
אחרי קרב, תמונות היו שבורות על הרצפה והמשחקים שלו התפזרו לכל
כיוון. בפינת החדר הצטנף מישהו נוסף. כשעיניו של רז התרגלו
לאור הוא זיהה אותו. המלאך פרכס על הרצפה כבול בשרשרת ברזל
עבה. אלישע עמד מעליו בתנוחת ניצחון, כשרגלו הימנית מועכת את
ראשו של המלאך כנגד המרצפות הלבנות. הוא הסביר בגאווה "הצלחנו
לתפוש אותו, כמובן שהוא ניסה לברוח אבל אבא שלך התגבר עליו.
למעשה בזכותך לכדתי אותו. זה המלאך השומר שלך שהגיע במיוחד כדי
להגשים את המשאלה שלך. אני כל כך גאה בך רז, היום הפכת לגבר."
רז שתק הוא הסתכל על המלאך בעודו נגרר אל מחוץ לחדר למקום שרז
לא העז לדמיין. מאותו יום, רז לא ביקש משאלות. הוא פחד שאנשים
יגזלו אותן וינצלו אותן. אבל הוא באמת התבגר באותו יום, בדיוק
כמו שאלישע רצה. הוא הבין דבר חשוב, שאת החלומות שלו הוא יצטרך
להגשים לבד.