האם את מרגישה את הדמעות זולגות על לחייך,
למה זה כל-כך כואב, אנחנו עדיין חיים, לא?
זו בדיחה ישנה שמעולם לא הבנתי,
למה זה חייב לכאוב כל-כך.

האם את מרגישה את הרוח נושבת בשערך,
מושכת בנשמתך לשמיים, למה זה חיי לכאוב כל-כך,
למה זה חייב להיות כל-כך עצוב,
כשהכוכבים נופלים מהמרום?

האם את מריחה את טעם החיים,
אלו הפרחים הלבנים שפורחים על קברך,
אז מה, אף אחד לא צריך לזכור שאנחנו עדיין בחיים.

האם את מרגישה את הזיכרונות זורמים כגשם בשערך,
זה לא הסוף שדופק על דלת גורלך,
אך את עדיין חוששת לפתוח אותה ולהסתכל,
את רק מציצה מהחלון לעבר עתיד לא בטוח...

האם את מרגישה את הדמעות שזולגות בין שערותייך,
אלו הן דמעות המוות, הוא מעולם לא עזב אותך,
תמיד נשאר לצידך, בטוב וברע, הוא אהב אותך.

האם את מרגישה את הקור שבעצמותייך,
האם זה כל-כך נורא?
לאהוב את מה שלא נישאר, לאהוב את מה שהיה פעם,
אמרי לי עכשיו, לפני שאלך, האם זה כל-כך נורא,
לשכוח הכל, ולרצות לחזור, ולו לרגע קט,
לחזור להיות אהובך...

3/11/07
כוכבים במרום אף-פעם לא מפסיקים לבכות, זה אנחנו ששכחנו מי
אנחנו.
את זוכרת, נכון? את זוכרת מי אני, אולי תגלי לי פעם כדי שאני
אזכר גם כן מי אני?
שלך, במרחק, ברע, ובמה שלעולם לא נישאר... יובל.