"הלוואי והייתי תמונה" היא אמרה לעצמה כשהסתכלה בראי וסירקה את
שיערה.
"שיביטו. יתפעלו. יאהבו. יעריצו." רבע חיוך דיגדג את שפתה
העליונה.
"שלא יגעו."היא לחשה אל ההשתקפות המרהיבה במראה.
היא רצתה אהבה מרחוק.  

הצלצול חתך את השיעור האחרון והמוני תלמידים רצו במסדרונות כדי
להגיע הביתה.
רק היא ירדה באיטיות במדרגות המאובקות ובהתה בהן, כמעט
מהופנטת.
כשהגיעה אל היציאה מבית הספר היא שמחה לגלות שיורד בחוץ גשם.
היא אהבה את הגשם. הטיפות נראו לה כמו חוטים ארוכים מסוכר,
שכאשר הם נוגעים בשלוליות המים על האדמה, הם מתמוססים בתוך
המים.
ושום ילד לא היה יכול לעמוד בפניי הפיתוי של ללכת בתוך עולם של
סוכר.

לא הייתה לה מטריה, אבל היא לא רצתה אחת באותו הרגע, היא
הרגישה נקייה בתוך חוטי הסוכר,
כמעט טהורה אפילו. ממחשבות, מאבק המדרגות, מדאגות. נקייה
לחלוטין.

פתאום הגשם הפך מחוטי סוכר קסומים לגשם חזק ואלים.
היא ניסתה למצוא מחסה, אבל איפה תמצא מחסה בכביש מהיר באמצע
שום-מקום.
אז היא רצה אל תחנת האוטובוס הקרובה.
התיישבה על הספסל הכתום-צהוב-דהוי בתחנה וחיכתה לאוטובוס
הראשון שיגיע.
לא חשוב לאן. היא רק רצתה קצת שקט מהטירוף שבחוץ.

אחרי לא מעט זמן הגיע האוטובוס. היא עלתה במדרגות המאובקות,
שנהיו נקיות ברגע שדרכה עליהן, כי היא הייתה ספוגה מגשם.
"את מטפטפת לי בתוך האוטובוס" אמר הנהג בעצבנות.
"מצטערת" היא ענתה בקול חלש.

היא התקדמה אל המושב האחרון שנשאר פנוי.
כל הדרך השפילה מבטה אל הרצפה, מרוב פחד שהמבטים של שאר
הנוסעים באמת יהרגו אותה.
כי זה הרי ידוע שמבטים הורגים. ולפעמים הם אפילו יותר מכאיבים
מסכינים.

היא הרימה את המבט אל עבר המושב והוא היה שם.
"קחי," הוא אמר והושיט לה את הסווטשירט השחור שלו.
"אתה בטוח?" היא שאלה בידיעה שהוא לא יגיד לא.
"כן" הוא ענה, כצפוי.
היא התיישבה לידו והוא חיבק אותה כדי לחמם אותה קצת.

הם לא דיברו במשך כל הנסיעה. אבל מי צריך בכלל דיבורים, כשיש
אותו.

"זו התחנה שלי" הוא אמר.
"אני באה איתך" היא החליטה.
רבע חיוך עלה על שפתו העליונה, "בואי".

הם הלכו חבוקים לכל אורך הרחוב.
"אין עוד אנשים שיעשו אותי שמח כמו שאת עושה." הוא אמר.
היא נאנחה וחייכה חיוך ספק מבויש ספק מריר.
"הכל בסדר?" הוא שאל בדאגה.
-"תלוי מה אתה רוצה לשמוע"
הוא הפסיק ללכת, וגם היא.
"אני לא מכיר אותך הכי טוב שבעולם, אני לא יודע מה מכאיב לך,
ומה עושה לך טוב,"
היא השפילה מבט אל הקרקע הרטובה.
"אז אני צריך שתסבירי לי," הוא המשיך,
"שתסבירי לי, מה עושה לך טוב ומה מכאיב לך, כדי שאני אדע איך
לעזור."
היא הרימה מבטה אל עיניו החומות.
"חוטים של סוכר." היא לחשה אליו.
"מה?" הוא היה נראה מבולבל מעט.
"אתה כמו החוטים. אתה לא רוצה להכאיב, אתה לא בנוי בשביל
להכאיב,
אבל כשאתה הולך ונעלם, אתה בהחלט מכאיב, כל המתיקות הזו
נעלמת."
-"אבל אני לא הולך לשום מקום" הוא החזיק לה את היד חזק.
"אבל אני כן." היא השתחררה מאחיזתו והלכה.

והחוטים מהסוכר המשיכו לזרום למטה, עד שהגיעו לאדמה החמה והפכו
לקרמל.
והיא כל כך רצתה להיות תמונה. שיביטו, יתפעלו, יאהבו מרחוק.
"לא." היא נעצרה באמצע הרחוב הגשום והפנתה את מבטה אליו.
פתאום היא הבינה שהיא כבר לא ילדה קטנה, שנגמרו המשחקים.
היא הבינה שכבר אין חוטים מסוכר. יש גשם.
ואין אהבה מרחוק. יש געגועים.
היא עצמה את העיניים ולקחה נשימה עמוקה.
אבל כשפקחה אותן הוא כבר לא היה שם.
רק ההד שהשאיר מאחור, והקשת בענן שהשאירו החוטים.