אני מדמיין אותך רצה בשדה, לבושה בשמלה פרחונית. שיערך מפוזר,
מתמזג בתנועותיו עם הרוח הסתווית המלטפת. את נעצרת ליד עץ רם,
מחבקת אותו, מביטה מטה ורואה את עלי השלכת מפוזרים, מתרחקים
ממנו אט-אט. מישירה מבט אל צמרת העץ, וחוזרת לחבקו, מתוך הבנה
והזדהות - את מבינה דבר או שניים בלאבד. מעבירה אצבעות על
חספוסי הגזע המיוחדים, קמטים אינספור המשדרים את גילו המתקדם
של העץ. את קדה קידה, כיאה לאדם אצילי, ופונה לדרכך.
הרוח מחזקת נשיפותיה, מפזרת את שיערך בפראות. טיפות הגשם
מלטפות את פנייך. את, מצידך, לא ממהרת לחפש מחסה. מחייכת,
פורשת ידיים לצדדים, ומברכת את הטיפות כאילו היו חברייך משכבר
הימים.
אני עומד מצידו השני של הנהר, מביט בך, ממצמץ ללא הרף. מנסה
לעכל את מה שנדמה לי כדבר המדהים ביותר שראיתי מעודי. כועס על
עצמי, על כל מצמוץ - שבריר שנייה אבוד. את מתמזגת בשלמות עם
הטבע, אשר מצידו, מש לרגלייך. משפשף את עיניי, ונושך את שפתיי,
תוהה האם להאמין - האם כל זה אמיתי? אני חוצה את הגשר, כל
פסיעה מלווה בחוסר ביטחון שלא הרגשתי מעולם. את מזהה אותי
מרחוק, אך ממשיכה בשלך.
אני מתקרב עד למרחק מגע, מתבונן כילד על חלון ראווה, עיניי
שבויות. את מחייכת, מפנה את גבך אליי ומתחילה להתרחק. אני
מרגיש החמצה, שוקע בתהייה האם אראה אותך שוב. הרוח נושבת בגבי,
מאיצה בי להתקדם לכיוון העץ, אותו העץ שהשארת עליו חותמך. אני
מתיישב, והרוח מעיפה את עלי השלכת, טיפות הטל מתמזגות עם
הדמעות הסנטימנטאליות - ידעתי אבידה מהי. מביט על השביל, מייחל
לרגע שתחזרי ותחממי את הפינה הקרה שאני מצוי בה כרגע, גם ואני
וגם העץ. הציפייה מכריעה אותי, ואני סוגר את עיניי...

אני מתעורר, מרגיש את חום קרבת גופך מציף אותי באנרגיות
מחודשות, כה שקטה, כה שלווה.
אני נושק למצחך... בוקר טוב, אהובתי.