איש אפור בעיר שחורה-כסופה, הוא קם בבוקר, שמש הפלורסנט
הפציעה, מתעורר לתוך בית הקרטון שלו.
הוא קם ויושב ואין לאן. אף פעם אין. צחקוק ילדים נשמע. כל כך
רחוק שזה קצת כואב לו. הצביטה בלב מוכיחה לו שהוא כאן. עדיין.
בינתיים. חי.
חיוך עולה על שפתיו מלאות הזיפים. החולצה שלו בלויה, קצת קרועה
בצדדים. הוא השיג אותה בדיל באמת מעולה לפני עשר שנים, הוא
נזכר.
והנה הלך לו החיוך שלרגע היה, כן הוא עדיין חי.
הוא נכנס לתודעה מלאה, סורק את סביבתו: "איפה היא?" הוא בטח
יודע את התשובה אבל פוחד לענות, אז הוא מדחיק, אישה אחת לא יפה
במיוחד עברה לידו היא גם מדחיקה, היא יודעת שהוא שם אבל היא לא
מסתכלת, זה אף פעם לא נעים, אבל אחרי כל כך הרבה שנים, נעים זו
לא תחושה מוכרת יותר, "איפה היא?"
הוא חייב לדעת, הוא צריך להציל אותה ,שוב.
אז הוא פותח את דלת הפח שמובילה לחדר הזבל הכי קרוב ועושה את
הדבר הכי קרוב שיש לו, להתקלח, ולרגע הוא מרגיש אנושי, החתולים
כבר לא בורחים ממנו. הם למדו לזהות אותו, את ריח גופו, את
ניחוח טוב ליבו ולפעמים, כשהיא בורחת גם את צחנת האלכוהול
מאתמול, כן הוא ממש מיוחד, הוא בטוח.
יוצא ואיש עם שקית שחורה וגדולה בגופיית פסים חדשה, בוהה בו
לרגע וממשיך הלאה. הדחקה.
"איפה היא?" המחשבה חוזרת על עצמה, מהדהדת בראשו, מתחילה
כנעימה חרישית ומסתיימת בזעקה.
הוא ממשיך צריך לדעת, להשתיק את ראשו מחוסר הוודאות שרודף אותו
בשנים האחרונות. "לא נותר דבר", הוא מהרהר, גם היא הפסיקה
לגרום לו לחייך או לפחות מה שנשאר ממנה.
שוטטות הרחובות כבר נהיתה אופיינית לו בשעות הבוקר המוקדמות,
הוא מתקדם ולא חושב הרבה על "לאן ?" או על "מתי?" ובטח שלא על
"איך?"
רק רגל אחת אחרי השניה, למצוא, למצוא אותה, את מה שנשאר ממנה.
הוא הולך ולא יודע לאן, כמו כל בוקר. פעולה אוטומטית, איכשהו
הוא תמיד מוצא אותה. ריח גופה מוביל אותו. כמו כלב מיומן הוא
תמיד חוזר לרגליה, כמו כלב נטוש. הוא הגיע, סמטה אפופת עשן
וקשה לראות, היא שרועה על הרצפה המלוכלכת, שיערה השחור נראה
קרוש ופניה חיוורות מתמיד, בגדים רפויים עוטפים את גופה הצנום.
הוא אוסף אותה מרצפת האבן הקשה אל תוך ידיו החמימות, המוכרות,
האוהבות "כן, לא נותר דבר לא בעולם שלי, לא בשבילי". היא מרימה
את ידיה ותולה אותן על צווארו, הוא מצא אותה, מוחו נרגע קצת,
היא שוב איתו, או לפחות מה שנשאר ממנה, קשה לו לראות אותה ככה.
הוא יודע שהוא חייב לגרום לה להפסיק, הוא היחיד שיכול, אחרי
הכל הוא מה שנשאר בשבילה בעולם, אז הפעם הוא לא לוקח אותה חזרה
איתו, והבוקר היא לא תספיק להבטיח שזה לא יקרה שוב, מנחם את
עצמו בעובדה שלה זה יכאב פחות, חוזר לחדר הזבל ונותן לה את
הדבר הכי קרוב שהוא יכול למקלחת, מנקה את כולה, כמה זמן הוא לא
ראה אותה נקייה.
הוא מסדר את בגדיה הכי יפה שהוא יכול והיא נותנת לו לעשות בה
כרצונה, היא מכירה אותו, היא סומכת עליו. הוא שוב נוטל אותה
בידיו, ממלמל לעצמו ש"זו הדרך היחידה, וזה יעשה רק טוב לשנינו,
כן! חיכינו יותר מדי זמן".
הוא מחזיק לה את היד בפעם האחרונה, הוא הגיע. "זה עכשיו או
לעולם לא", הוא יודע, ערפל הבוקר מתפוגג והדרך צלולה מתבהרת.
איש אפור בעיר שחורה-כסופה, והוא קם כל יום בבוקר עם שמש
הפלורסנט בעיר הקרטונים, חושב על זו, היחידה שהיתה לו,
שהשאיר מאחור.