את מלוכלכת. מתקלחת בדמעות של עצמך.
מנסה להסיר לכלוך נצחי, לקלף שכבות מטונפות מהגוף שלך.
את עירומה. מתעטפת בפיסות אחרונות של רגש אמיתי, המגינות עלייך
בקושי.
גלי תקווה סגולים-כחולים אופפים אותך, מתערבבים עם אנרגיות
אפורות-אדומות שלא זרות לך.
כל הצבעים מתגוללים לגוון של כאוס.
פעם היית מנסה להסתלק משם, עכשיו כבר לא אכפת לך להיפגע.
הבכי פוסק. נמאס לך מרחמים עצמיים!  עכשיו את מחליטה להתקלח
בנוזל אחר. אדום. זורם על עור סדוק וחיוור,
מלטף אותך בשבילים דקיקים שנחרטים לך בכל הגוף, גם בפנים
האפורים שלך.
ואת כבר לא יפה כשהיית.
חוטים דקים וארוכים של געגוע קושרים אותך לפה. אצבעותייך מנסות
לתפור מהם כנף, לעוף.
את יודעת שהם לא חזקים במיוחד, ויכולים להיפרם בכל רגע, ואז
תפלי חזק. אבל את מוכנה להסתכן.
אור חשוך סביבך, מלא אילוזיות ממשיות. את חיה חיים מתים.
גופך כבר לא שלו, ואפילו גם לא שלך. את של אף אחד.
מלוכלכת, אבודה, מסכנה.
אין מבט בענייך השבורות, אך עם זאת הרבה צער מתוק וקרן אור
סודק, מסנוור, קודר.
כל שרצית היה רק לתפור לך כנף נקייה וטובה שתיקח אותך הרחק
מכאן, ועכשיו -
הכול נפרם. אבל לא באמת אכפת לך, כי את כבר לא צריכה לתפור לך
כנף,
קיבלת במתנה שתיים, שתי כנפיים גדולות ושקופות.
את כבר לא מסכנה, את יפה. שום דבר כבר לא כואב לך,
את נקייה.


29.4.2003
באיזה יום שברחתי מהבית והלכתי לאיבוד...