יצחק, אתה זוכר?
ולא, לא הכרתי אותך אישית.
רבין כבר ממלכתי מדי, גדול מדי.
ריק מתוכן ומלא בפוליטיקה, יצחק .
יצחק, איך כולם שכחו?
איך נשמעו שלוש היריות
ואז הכאוס הגדול,
אורות בצבעים שונים
ובכי.
ואז ריססו לכבודך וזכרך,
נשאר עוד מקטע לדוגמא
והמון נרות זכרון.
וילדי הנרות, יצחק
לאן כולם הלכו?
מדינת ישראל, האם שכחנו?
איך נרצח יצחק.
לא נהרג, נרצח.
אתם זוכרים את פניו של הרוצח,
איך חייך את אותו חיוך מסופק,
ואני לא מבין איך אפשר בגלל להפוך אותו לאנושי,
הוא רוצח.
יצחק, אתה זוכר?
את אותו ערב בכיכר
איך עמדת שם איתנו,
ובסיום
הלכת לנו,
כאלו רצתה יד הגורל
לחרוץ לא רק את דינך,
אלא את גורלה של מדינה שלמה,
כי מאז שנרצחת
הגיעו מנהיגים לא מנהיגים,
וממשלות שאינן מושלות
ואיני יכול להבין איך אפשר להמנע
מדמוניזציה של זה שפילח את גופך,
ואיך הבטיחו לנו שיזכרו אותך לעד.
את הרצח, את האדם,
ועכשיו צצים קיקיונים בריש גלי,
מוסיקאים טובים עם נשמה שחורה ומחשבה לא צלולה,
עכשיו הם רוצים לתת לו חופש.
עוד לא עברו 20 שנה. עוד לא ריצה מאסר עולם אחד.
והם רוצים לתת לו חופש.
הם נתנו לו כבר ילד, יהיה לו ילד, יצחק.
הוא נראה לך כמו אב ראוי? דמות לחיקוי?
שתים עשרה שנים, יצחק.
יוד-בית שנים,
וכבר הם שוכחים
שזה לא משנה מה שמך
ומאיזה מפלגה היית,
אלא שנרצחת על מי שאתה,
על דעותיך.
הוא טרוריסט. הוא איבד את אנושיותו.
יצחק, אתה זוכר?
את אותו ערב בכיכר,
איך כולם עמדו מחיכים,
מפגן לשלום, לדמוקרטיה, סולידריות של ממש,
ואיפה אותם מאה וחמישים אלף איש אשר היו בכיכר היום,
חבויים אל הכלים.
יצחק, אני מבטיח
שלא אשכח לעולם למה נרצחת.
יצחק, אני יודע שאין בכוחי למנוע,
אבל לא אתן לאותם משוגעים לצאת אל הרחוב ולנשוא שמות מנהיגים
לרצח.
12 שנים,
ומה למדנו?
מה אנחנו זוכרים?
12 שנה אחרי,
ואותו מצב רוח אופף את היום הזה.
כמו אז, כמו היום
שאחרי.