מרינה מריונטה שמה שתי ידים על הפנים ,יושבת לא בוכה, יושבת כי
החוטיים עוד רפויים.
איפשהו בין טירוף להיסטריה היא נרדמת ,לא בוכה כדי שהאיפור לא
ימרח, נרדמת לא לפני שהיא מסדרת את הכל סביבה, אסור להתלכלך.
מרינה מריונטה הגיע זמן לקום, היא יודעת כי היא מרגישה, מושכים
לה בחוטים, יוצאים לשחק. אל תדאגי זה לא מבחירה, מרינה מריונטה
לא שמחה אבל מצויר לה חיוך על הפנים.
מרקדת בכוחות עצמה כביכול, היא משכנעת את כולם ובעיקר את עצמה:
"כן, עוד יש לי שליטה", והחוטים נופלים והיא איתם.
הוא עזב, כבר לא מושך בחוטים והיא עצובה, היא רוצה להמשיך
ולקום אבל היא לא יכולה, היא רוצה לקום כי לפעמים זה עוזר, אבל
הזרקור כבה והשמלה התלכלכה.
והוא כבר לא שם כדי לגרום לה לזוז, החוט היה קשור חזק מדי
ללב.
עכשיו הוא פצוע, עכשיו הוא נקרע.
ככה כל ערב היא נרדמת ולא בוכה, כי מריונטה שלנו כבר ילדה
גדולה, תמיד מחייכת, תמיד מעמידה פני שמחה,
מתוך הידיעה המפוכחת שאף אחד לא רוצה לשחק עם בובה עצובה.