'היי יפה בשקט!'
נזף המשורר בדוגמנית
וסגר עליה רוכסן של
שמלת-תמלילים-מעובדת.
'שלא תשכחי לחייך כל הזמן
ולעשות עיניים לשמן,
מהשורה הראשונה',
חבש המשורר פיאה ייצוגית לראשה
ובדחיפה קלה שילח אותה,
לעבר קדמת הבמה.

מבטי הזימה הפשיטו אותה,
היא לא שכחה לחייך,
גם השמן הנהן דבלוליו,
כשעברה לידו וחייכה לו מבט.
אחר כך התעקמה לכדי קידה
וחשבה לעצמה:
'מעניין מי קבע שאני הצריכה,
להתרפס-לרגלי ולהתחבב-על,
בעוד הקהל לא נראה לי בכלל.
מדוע לא אבוא ואעלה למסלול,
לבושה בטריקו וללא האיפלול
והם היושבים יעמדו לכבודי,
יעמלו להרוויח חיוך מצדי,
כן, הם יתנחמדו וארשום להם ביקורת,
לעיתים רטובה, לעיתים בבצורת,  
מעתה ואילך אהיה,
פואמיניסטית לוחמת-זכויות!'

בסוף הקלעים, בתם התצוגה,
היא מצצה למשורר והוא אחז בשיערה,
מורה לה בפעם האלף:
'תמיד מצצי עם חיוך'.