1.1.1943
אמא היקרה.
עברו מעל חמישה חודשים מאז מכתבי האחרון והרבה מאד קרה. כבעבר,
גם את מכתבי זה אכתוב מספר פעמים ואפזר במספר תיבות דואר
בתקווה שלפחות עותק אחד יגיע אליך למקום מבטחך באנגליה.
מוקדם בבוקר, לפני כחמישה חודשים דפקו בדלת. בפתח עמדו שני
שוטרים צבאיים ובקשו תעודות. מסרתי להם. בדקו בדירה, חיטטו ולא
מצאו דבר. לבסוף אמרו לי להתלוות אליהם. סירבתי בנימוס, בצייני
שאני אזרח בלגי ואין להם סמכות לעצרני. התפתח ויכוח. שלא
במודע, הרמתי את קולי וצעקתי עליהם. הופתעתי לראות שמתוך איזה
רפלקס, כנראה, הם התמתחו עם הגברת קולי, הרפו ממני והסתלקו.
כנראה חשבו למצוא במקום אחר טרף יותר קל למילוי מכסת היהודים
שהיה עליהם לעצור. לאחר שהלכו התחלתי לפחד שיחזרו והחלטתי שבו
ביום אעבור לדירה אחרת.
באותו יום עברתי לדירתו של דוד משה שקבל אותי, כהרגלו, בשמחה.
למחרת בעבודה - הגיע אחד מספקי הפרוות שבהן השתמשנו לתפירת
המעילים. היה זה בחור מכפר קטן בפלנדריה. בקשתי ממנו שייתן לי
את תעודת הזהות שלו. הוא הסכים, בידעו שיקבל תעודה חדשה ברגע
שיודיע שזו אבדה. תעודת הזהות שקבלתי ממנו הייתה ישנה ומרופטת.
החלפתי בה את התמונה בשלי, לאחר שהקפדתי למרוט אותה ולקמטה ואת
החותמות שחיברו את התמונה לתעודה שחזרתי בעזרת הקצה העליון של
כוסית ליין ועוד אביזרים שהשתיקה יפה להם. בזה נהפכתי לקמיל
ורמירן מהכפר סינטה מריה אודנהובה ליד גנט.
למחרת חזרה רוזה של דוד שייע ממסע ה'ריגול' שלה לכוון שוויצריה
ואמרה שמצאה דרך. סוכם שיש יותר מידי אנשים כדי לנסוע יחד ולכן
התפצלנו לשתי קבוצות. הראשונה יצאה איתה והגיעה בשלום
לשוויצריה. רוזה הסבירה ומסרה תיאור מדויק של הדרך, האנשים
הקשורים להברחת הגבול והסכומים שיש לשלם להם, חלק מיד וחלק
בסוף הפעולה. המרתי את הכסף שהיה לי בחלקו לפרנקים צרפתים
ובחלקו קניתי יהלומים קטנים - כשלושים במספר, במשקל של שני
קאראט בערך. את היהלומים, שהיו מלוטשים, הסתרתי בתפר בדש
התחתון של מעילי שפרמתי אותו לכל ארכו ותפרתי מחדש. הכנסתי
אותם בשורה עורפית לאריג הדש כך שלא תהיה אפשרות להרגיש בעת
מישוש בזמן בקורת.
בגלל החשש מהביקורת בתחנת הרכבת נסענו קודם מזרחה, לכוון
גרמניה ועלינו על האקספרס "ברלין- בריסל- פריס" בעיר לוביין.
היו הרבה דפיקות לב אבל הכל עבר בשלום והגענו לפריז. פגשנו
בתחנה את איש הקשר והוא לקח אותנו למלון קטן. הייתי אופטימי.
זכור לי שבאותו בוקר שידר רדיו פריס את הבולרו של ראוול.
בלכתנו ברחוב הריק, בעיר הנתונה בעוצר, בקעה מנגינה זו מכל
הבתים וליוותה אותנו בקצב מארש בדרכנו למלון, במשך יותר מעשרים
דקות.
למחרת המשכנו בדרכנו לעבר הקו המבדיל בין שני חלקי צרפת. בעיר
טור החלפנו רכבות והמשכנו הלאה. בבואנו לעיירת הגבול עם
שוויצריה ירדנו מהרכבת אבל לא מצאנו את איש הקשר שנסע איתנו.
לא יכולנו להתמהמה בתחנה ונכנסנו למסעדה ממול. הוזמן משהו
לשתות. כעבור כמה דקות נכנסו ז'נדרמים צרפתים, בקשו תעודות
ואישורים לעבור את הגבול, שלא היו לנו ונעצרנו.
אני לא מבין מה קרה וכנראה לעולם לא אדע. האם איש הקשר תפס
רגלים קרות לאחר שקבל חצי מהתשלום? אולי הרכבת הקדימה ואיש
הקשר עוד לא הגיע, או שהגיע וראה את השוטרים והסתלק או אולי
ירדנו במקום לא נכון?
הז'נדרמים הובילו אותנו מיד וללא חקירה לתחנת פיקוח הגבול
הגרמנית ומסרו אותנו. נכלאנו מיד בחדרים נפרדים.
ידעתי שאסור שימצאו עלי את ניירותיי האמיתיים שבהם התנוססה
החותמת "J" ולכן קרעתי את התעודה ובלעתי אותה דף אחר דף. את
הסיכות, שהחזיקו את התמונה, הסתתרתי בפינת החדר, מתחת לאבק.
בקשתי להיחקר ראשון, בהנחה שהסיפור שאשמיע יהיה חדש וטרי לעומת
מה שיאמרו יתר הנחקרים, שלבטח יגוללו סיפור דומה. דברתי בזעם
על כך שמפריעים לבלגי נאמן כמוני, העובד כל הזמן עבור הגרמנים,
לטייל להנאתו בעת חופשתו. טענותיי שנאמרו בקומה זקופה, ראש
מורם וקול תקיף שכנעו, כנראה. יתר בני המשפחה שלא הקפידו
להשמיד את ניירותיהם, נשברו בחקירה ומסקנת החוקרים הייתה,
שמאחר ונשארתי הגוי היחיד בחבורה, הרי שהנני המבריח. גבוי נוסף
לכך היה סכום כסף של 20,000 פרנקים צרפתיים, שנמצא עלי ושהיה
מיועד להימסר למבריח האמיתי. לא ניסיתי לערער על הנחה זו כי
גורלם ממילא נחרץ להישלח לדרנסי ומשם לאושוויץ. כנראה שלא נראה
יותר את משה ודויד ומשפחותיהם. זה עצוב. מוזר, אבל אינני מצליח
לבכות עליהם. כל כך אני מרוכז במשימת ההישרדות שלי. גם אינני
מרגיש אשם.
שישה שוטרים צבאיים שמרו עלינו - תשעה בלגים שנשלחו ברכבת
בחזרה כדי להישפט על ידי הגרמנים בבלגיה. ככה זה לפי החוק
הגרמני. את 400 הקילומטר עד בריסל שרכנו דרכנו במשך כ-3 ימים.
בכל הפסקה נשלח אחד השומרים לקנות מזון בכסף שנתתי לו. חשוב
לי לציין בפניך שהקפדתי לאכול רק מזון פרווה. במשך הנסיעה
הארוכה הצליח אחד מחברי העצורים לשים יד על תיקי ההאשמה שלנו
וכמובן השמידם מיד. כך, כשהגענו לבריסל היו בידי השומרים רק
תשעה עצורים ללא תיקי אשמה.
תנאי הצפיפות בכלא בבריסל היו איומים. ביום הסתדרנו איכשהו
ובלילה פרשנו מזרונים על הרצפה. המזון היה גרוע ורעבנו. אמא,
פקוח נפש דוחה כשרות לכן תביני שאכלתי כאן כל מה שקבלתי, כדי
לשרוד. כעבור כמה שבועות שבהם חזרתי וטענתי, במכתבים למנהל
הכלא, על חפותי הודיעו לי שאני משתחרר בתנאי שאתייצב מיד ללשכת
העבודה בבריסל לצאת לעבודה בגרמניה. חתמתי על ההתחייבות
ושוחררתי ביום סגריר ב-29.12.1942. בעת השחרור הוחזר לי הכסף.
אחד העצורים שהיו איתי בתא, גסטון, היה עצור בגלל שנחשד בכך
שהלין במלונו יהודים שהיו בדרכם מהולנד לספרד בלי לרשמם בספר
האורחים. הקפדתי להישאר קמיל ורמירן גם בפניו ולא חשפתי את
זהותי. כשיצאתי בקש שאגש למלון ואמסור דרישת שלום. המלון
ממוקם בפרבר בשם איקסל, ליד אגם יפה, באזור שקט מאד כמטחווי
קשת ממפקדת הגסטאפו בבריסל ששוכנת בשדרות לואיז.
לנתי במלון של גסטון לילה ועוד לילה ולבסוף שכרתי חדר לשבוע,
לחודש ונשארתי לגור בו תחת שמי החדש. מחדרי שבמלון אני כותב
לך. רק כעבור כמה ימים הבנתי שהמלון של גסטון הוא למעשה "מלון
נוחות" שבו מושכרים חדרים לפי שעות וגרות בו נשים שמוחזקות
על-ידי קצינים וחיילים גרמנים לפניהם אני מופיע כנציונאליסט
פלמי נלהב.
אמא אני מקווה שאת ואחי מרגישים טוב. אני משתדל לנהוג לפי
מנהגי הדת כשאני יכול. אל תחששי, בליבי נשארתי יהודי מאמין
בחוזקה.
באהבה
בנך איז'ה
15.1.1943
שלום לך אמא היקרה
לפני שבוע , כשחיכיתי לחשמלית עצרה לידי מכונית רנו שחורה
בחריקת בלמים ושני אנשים זנקו ממנה. קפאתי על מקומי, קבעתי
מבטי בנקודה כלשהי באוויר. השוטרים דחפו אותי ותפסו את האדם
שעמד מאחורי, כשהם קוראים "אתה עצור בשם הגסטפו". המשכתי
לעמוד ללא נוע, עד שעצרה החשמלית, עליה טיפסתי כאוטומט. רק
לאחר שהתיישבתי על מקומי, הרגשתי את החום הולך ומתפשט בכל
גופי, ואת הקצרת תופסת את חזי. נזכרתי איך היית מרגיעה אותי
בלטיפות של מגבת לחה על מצחי, והקצרת עברה. לו היה השוטר בודק
בכיסי היה מוצא את התג הצהוב ואת התעודה. זה יכול היה לעלות לי
בחיי, שכן הייתה זו כבר שעת העוצר של היהודים. חיי כעת תלויים
בשתי תעודות. בכיסי השמאלי התעודה על שם קמיל ורמירן, ובכיסי
הימני תעודתי האמיתית על שם יצחק מקסימילאן גראסבארד, לה אני
זקוק לפרנסה שמצאתי כמחלק חבילות מטעם ארגון הצדקה של הקהילה
שלנו - היודנרט. כל היום אני נוסע הלוך וחזור מבתי יהודים
אומללים לבית הסוהר המרכזי ולדואר. מוליך חבילות מטעם היודנרט
אל הרכבת לשליחה למסכנים שכלואים במכלן, או שאני אורז מוצרי
מזון ובגדים עבור עצורים שלא היה מי שישלח להם. אני כבר ממש
משתכלל במלאכה הזו. חבל לי מאד לחשוב על זה, אבל אני משער שחלק
גדול מהחבילות לא יזכו לראות את הממוענים שלהן לעולם.
אני שמח שאת ואחי במקום מבטחים. בקרתי את אבא בבית החולים. הוא
לא זיהה אותי. נראה לי שסופו קרוב. אני מקווה שזה לא מצער
אותך. נראה לי שמוטב כך.
החלטתי להצטייד בכמה דברים מדירתכם שמאז שעזבתי אותה נחתמה על
ידי הגסטפו. ביום 3.1.1943 נכנסתי, ארזתי כמה דברים ויצאתי.
לאחר שיצאתי נזכרתי בעוד דבר שרציתי להוציא וחזרתי לדירה. אדון
טראג', מהקומה שמעלינו שמע וארב לי במעלה המדרגות. בצאתי
מהדירה, עם הדברים, תפס אותי ועל אף שהכיר אותי ואמרתי לו שזה
בסדר, לא נשארה לו ברירה אלא להובילני למשטרה, שכן לפי ההיגיון
הגרמני היו כל דיירי הבית אחראים, בנפשם, לשלמות החותמות של
הגסטאפו על הדלת. נמסרתי לידי מפקד התחנה לחקירה. החלטתי שהפעם
אשים את כל הקלפים על השולחן, ואספר את הדברים כהווייתם ואסמוך
על חוש היושר והפטריוטיות של המפקד. כדי לא להזים את סיפורי
אכלתי שוב ניירות, הפעם את תעודת הזהות הפלמית, המזויפת,
ונשארתי עם תעודת הזהות על שמי הנכון בלבד. המפקד השתכנע. הוא
שחרר אותי ואמר, "אני יודע שאינך גר בכתובתך הרשמית , אבל
תבטיח לי שאם אני צריך אותך ואזמינך, תופיע". הבטחתי. הוא אף
התיר לי לקחת את החפצים שהוצאתי מהדירה.
אמא היקרה , אני משתדל להקפיד על אורח חיים יהודי. אני מתפלל
לפחות פעמים ביום. אני אוכל כשר בבית המאכל של היודנרט, וחוץ
מזה גם תפוחי אדמה ולחם שאני מקבל בהקצבה מידי יום שישי
מהעירייה.
אני אוהב אותך וחושב עליך ועל אחי היקרים יום יום.
בנך איז'ה
10.9.1943
אמא היקרה
אינני יודע אם נתראה אי פעם.
המצב פה הולך ונעשה קשה. הגרמנים עשו לפני כמה ימים משלוח של
כמעט כל היהודים שנשארו בעיר. אני לא יודע למה אבל כנראה
שאלוהים שומר עלי ולא נתפסתי. החלטתי שאמשיך ואספר לך את כל
הקורה איתי, גם דברים שאולי לא נהוג שבן יספר לאמו, שכן למעשה
את היחידה שלה אני מספר דברים. כל היום אני מסתובב כצל ומנסה
לזכור את זהותי ולהסתיר את זהותי והדבר הולך ונעשה קשה. במיוחד
אני חושש שאתבלבל בשפה, שאפלוט בפני הפלמים או הגרמנים מילה
ביידיש. אני שוקל כל מילה.
אחרי הצהרים היום הייתי בדרכי אל המלון של גסטון, כשאני הופך
את תוכי מיצחק היהודי לקמיל, הפלמי הקולני והאנטישמי. הרהרתי
בכך שאינני יודע כמה זמן עוד נותר לי עד שאתפס ועל כך שלא
שכבתי עם אישה. כן אמא, ברגיל אצלנו, בגילי, עשרים ואחת, כבר
הייתי נשוי ובעל לאישה, אבל בנסיבות החיים נותרתי עדיין בתול
וערירי ואני משתוקק לעיתים קרובות לאישה.
גסטון ברך אותי, "שלום אדון ורמירן, איך בילית את היום?"
"מצוין אדון גסטון, מצאתי עבודה כנראה בסוכנות דואר, לחלק
מכתבים", שיקרתי.
"עבודה זה טוב".
שאלתי , "תגיד, הבחורה ג'וסלין, האם אוכל לשכור אצלה שעה
הערב."
הוא ענה, "אוהו אדון ורמירן, חשבתי שאתה מהמתנזרים. הערב. כן
בתשע".
עליתי לחדרי, נרגש. לבשתי את בגדי היציאה של קמיל - מעיל קצר
ומכנסים חומות. מול המראה סרקתי לאחור את בלוריתי הקצרה,
הבהירה בתסרוקת אפנתית, במסרק רטוב, שהעניק לה מראה מבריק.
בעיני התכולות ושערי הבהיר נראיתי כמו צעיר פלמי לכל דבר.
לפני שעזבתי את החדר חשבתי עליך. לחשתי למראה ביידיש, "אמא,
זה רק לבינתיים. בשביל לשרוד. מבטיח לך שכשהכל ייגמר אחזור
להיות הישיבה-בחור המחונן שלך"
"שוב יוצא האדון?" קרא אחרי גסטון
"לקונצרט של התזמורת הצבאית, בכיכר"
"מה מנגנים היום?
"ראוול."
"או הו אדון ורמירן, אתה לא מפסיד שום דבר אני רואה."
"משתדל."
נפרדתי ממנו בקידה קלה.
הקשבתי לקונצרט בעיניים עצומות. נזכרתי בהליכה האופטימית לפני
קצת יותר משנה בפריז העצורה. מראה שנתן יתר דרמתיות למנגינה
הדרמתית ממילא. בבית שלנו מעולם לא שמענו מוסיקה מלבד ניגונים
חסידיים. המשכתי והרהרתי במרחק הרב שעברתי מאז שהתחלתי בחיי
העצמאיים בזהות הכפולה, הקונצרטים, הסרטים, הצגות התיאטרון,
הלבוש הגויי, המאכלים האסורים, ובמה שעומד לקרות לי היום...
הייתי נרגש.
בסיום הקונצרט פקחתי את עיני ולתדהמתי ראיתי שהכיכר חסומה
וצוותים של חיילים גרמנים בודקים תעודות של כל הנוכחים בכיכר.
ניצבתי בתור לצוות בודק. בהתקדם התור כאילו נמלכתי בדעתי,
יצאתי ממנו ופניתי לצוות בודק אחר, בצד השני של הכיכר.
התקדמתי בצעדים איטיים ומתונים. כשהגעתי לקרבתו הושטתי את
תעודת הזהות שלי, כשהיא מקופלת וקראתי, "נבדק כבר" והמשכתי
ללכת. הצוות הבודק, שהיה עסוק, לא הגיב וכך הגעתי לאט לאט עד
לפינת הכיכר. פניתי והתחלתי לרוץ . רצתי עד המלון. כל הדרך
הייתה רק מחשבה אחת בראשי, אולי זה לילי האחרון עלי אדמות.
לשכב עם אישה, לשכב עם אישה.
ג'וזלין העגלגלה, הנעימה והחייכנית, בה בחרתי לאישה שתכוון
אותי בצעדי הראשונים בתחום המיטה קבלה אותי בלבוש חלקי. בקשתי
שתחשיך את החדר .
"אתה ביישן?" שאלה בזמן שכבתה את האור.
"כן."
"תתפשט ובוא אלי."
התפשטתי עד תחתוני והתיישבתי לידה.
נגעתי בזרועה המלאה, ואחר בכתפיה ובשדיה. התנשמתי בכבדות.
"בוא אלי, מהר,"
שלוש פעמים שכבתי עם ג'וזלין היפה הלילה.
לקראת חצות חזרתי לחדרי מתנודד, בתחושת ריחוף וקלות שכמוהן
מעולם לא הרגשתי. אני תוהה האם זו האהבה. אינני יכול להירדם
ולכן אני כותב את המכתב. אך לא אשלח אותו עדיין. יתכן ולא אשלח
אותו בכלל.
15.9.1943
אבא נפטר. קברתי אותו קבורה זמנית בארגז בדיל, עד שנוכל
להעבירו לבית הקברות שלנו שבהולנד. חברה קדישא עזרו לי כמיטב
יכולתם אבל היה עלי לפדות עוד יהלום עבור כל התשלומים השונים.
הוא נח על משכבו בשלום ואני מקווה שאת אינך עצובה יותר מידי.
הייתי עצוב. חשבתי על הימים היפים לפני שהיה חולה, על השיחות
שהיו לי איתו ועל שירתו היפה. נזכרתי שנהג להגיד לי שחשוב
להתרגש וטוב לבכות . האם את זוכרת? רציתי לבכות ולא הצלחתי.
מאז שהחלה המלחמה אינני בוכה כלל. גם אינני מתרגש מדברים. אני
כל הזמן מתוח כמו קפיץ.
על אף תשוקתי הרבה לגו'סלין התאפקתי וביליתי איתה רק עוד לילה
אחד. יש לכך שתי סיבות - חששי שהיא תראה שאני יהודי, וכן בעיה
כספית. אני לא רוצה לפדות יותר יהלומים ובעבודתי שבקהילה
היהודית אני כמעט ולא מרוויח דבר מלבד ארוחה חמה ותחושה שאני
מביא תועלת.
אינני שוכח שאני הישיבה בחור המחונן שלך ואני מבטיח לך שכשתגמר
המלחמה אחזור להתלבש ולנהוג כיהודי גמור.
מסרי דרישת שלום חמה ממני לאחי
באהבה
בנך, איז'ה
5.5.1944
אמא היקרה
מורגש באוויר שהמלחמה עומדת להסתיים. הצטרפתי למחתרת היהודית.
אנחנו נפגשים ביער מדרום לעיר ויוזמים כל מיני פעולות חבלה
בגרמנים. בגלל זה כנראה החליטו הגרמנים להוציא אזרחים לרחובות
כ'משמר אזרחי' שמטרתו לשמור שלא יאונה רע לחיילים שלהם. מאחר
ובשלב זה התעודה של קמיל ורמירן כבר לא קיימת יותר התוודיתי
בפני גסטון שממונה על גיוס משתכני המלון, שלא אוכל להשתתף
במשמרות שכן אינני מה שהנני נראה, אלא יהודי אנוכי.
הגוי ענה לי, "אנחנו יודעים".
אמא היקרה
נפלאות דרכי האל האינך חושבת?
אני נרגש מאד מהאיש החביב והאמיץ הזה ודמעות זולגות מעיני מבכי
של התרגשות
אוהב אותך
בנך איז'ה
30.9.1944
אמא היקרה
כל-כך הרבה קרה
לפני כשבוע השתתפתי בתפילה חגיגית בבית הכנסת הגדול, לכבוד
השחרור, בה הופענו, אנשי המחתרת היהודית ביחד. היו שם מאות
חיילים יהודים-אנגלים, קנדים ואמריקאים. כל-כך התרגשתי לראות
חיילים יהודים. אני מתכוון להתגייס לצבא למחלקת המתנדבים.
בנך הנרגש
איז'ה
30.6.1946
אמא היקרה
אני כותב לך מארץ ישראל.
לפני שלושה חודשים התכוונתי לבקר אותך באנגליה אלא שבקרתי בפסח
את דודה רגינה שחזרה לבריסל ופגשתי שם את בן דודך, ברוך,
שעלה לישראל לפני המלחמה והוא עכשיו חייל ישראלי. הוא הציע לי
לעלות לארץ ישראל וההצעה קסמה לי כל כך שהסכמתי. מיד התפטרתי
מהצבא. ובתהליך שארך מספר שבועות ואת פרטיו אולי אספר לך יום
אחד הגעתי לארץ ישראל.
חשוב לי לספר לך מה שקרה כאן אתמול שבגללו אני מרגיש שנולדתי
מחדש. אתמול נעצרתי על ידי המשטרה הבריטית יחד עם כל חברי
הקבוץ שאני נמצא בו - נען, ויחד עם עוד חברי קבוצים נוספים.
אני מלא התפעלות מהקיבוצניקים - שמפגינים התנהגות של בני חורין
זקופי גו. כל-כך שונה מהתנהגותנו הגלותית. בפני האנגלים
הזדהינו כולנו כאחד במילים "אני יהודי מארץ ישראל" כך שהאנגלים
לא יכלו לדעת מי מאתנו הוא עולה חדש לא לגלי . החלטתי להיות
קיבוצניק.
אמי, אני יודע שאת תתאכזבי אבל בודאי כבר הבנת שגישתי לדת
השתנתה מאד בתקופת המלחמה ובתקופה שבה הייתי חייל. נוצרה תהום
ביני לבין ההשגחה העליונה שנתנה למה שקרה להתרחש. ביסודו של
דבר הנני מאמין באלוהים ואולי נשארתי דתי בדרכי שלי אלא שאינני
דוגל יותר בפולחן המיושן והמאובן שהוא אורח החיים שלמדתי
בישיבה. איני מתכחש לכל הטוב שקבלתי באורח החיים הדתי שלמד
אותי לחשוב בצורה מעמיקה ולמד אותי אורח חיי קהילה תומכת
ומשפחתיות חמה.
לבי נתון עכשיו להתרגשות של בנית המדינה הציונית ולהצטרפותי
לבוני קבוץ.
אני גאה, נרגש ומאושר
אני אוהב אותך ומקווה שתסלחי לי ביום מהימים
בנך איז'ה מקסימיליאן גראסבארד |
