אני מחכה להבין משהו.
וכלום לא קורה.
לא בדיוק כלום.
כיף לי.
ואני מתרגש ממך.
ולפעמים מתחשק לי להגיד לך שאני מתאהב בך.
אבל לא.
עוד לא.
(אם בכלל)

אני מת על זה שאנחנו שוכבים ואני יוצא,
ואת אומרת לי: "תחזור".
אני מרגיש שאת צריכה אותי.
זה מדהים.

אני מקווה שאת מבינה אותי.
כי לפעמים יוצא שאני מסתכל עלייך בלי להגיד כלום.
אז אני מקווה שאת מבינה אותי.

יודעת מה, אני מאמין שכן.

מה עדיף?
דחליל, איש הפח או האריה?
מה אני יותר?
אני יודע,
אני יותר דחליל.
כי לב יש לי בטוח.
ואני יודע שאני אמיץ.
...
אז יוצא שיש לי פחות שכל מלב ואומץ.
אין מה לעשות.
אני יצטרך להתמודד עם זה.

תעזרי לי?

החורף קרוב מתמיד.
וזה כמו שבני אמר שבתקופה הזאת אתה מוצא את עצמך מתרכז יותר
בלהתכסות מאשר בלהירדם.
אולי זה אותו הדבר?
אולי אני מתכסה ובכלל לא חושב עליך?


"ועוד מעט, בלילות שיבואו,
נופיע כשחקנים נודדים,
האחד בחלום השני
ובחלומות אנשים זרים שלא ידענו יחדיו"

אולי אני סתם מוריד את האבק ואולי את סתם מורידה את האיפור.
אולי את סתם סמרטוט בשבילי בעוד שאני בכלל מגבון לח בשבילך.
איררכיה של מוצרי ניקוי.
זה מה שאנחנו.
לפחות יצאתי מגבון לח ולא סתם סמרטוט.


תעזרי לי?
הלחות הזו הורגת אותי