זה היה יום בהיר אחד, יום רגיל של שמש בעונה של גשם.
ואולי היה זה בלילה של אותו יום, לילה מואר הבא מעומק הלב.
לילה לבן, לבן כמו האור העוטף ממבט של חום.

מצאתי את עצמי יושב ובוהה במרחקים הקרובים. האם הם כל כך
רחוקים? האם משנה לי שהם רחוקים? לאיזה מרחקים מופנות עיניי?
בליל של שאלות, מאבק על זכות דיבור. האם שוב השקט ינצח?

עיניי נעצמות, גבותיי מתכווצות, האם זה שוב מאבק ללא תוחלת?
דקה נהפכת לשעה, ולשעה נוספה עוד דקה. הרוגע מחלחל, החיוך
מתפשט.

עיניי נפתחות, עיניי צוחקות, השדות נפתחים והדרך שוב בוהקת.
הנה אני כאן, והשקט, הפעם, כבר לא ינצח.