אני משחקת בבלון גדול ונפוח ואדום, קשור לפרק כף ידי בחוט של
זהב. אני בת 5 וכל העולם לפניי. מדלגת בגינה ירוקה עם ילדים
מחייכים, חלקם אוחזים ביד גביע של גלידת וניל מתוקה שנמסה בחום
של קיץ. חלקם משחקים בכדור, או רצים אחוזי תזזית. חלקם אוחזים
ביד הוריהם בחוזקה.

אני משחקת בבלון גדול ונפוח ואדום, קשור לפרק כף ידי בחוט של
זהב. אני בת 10 וכל העולם לפניי. יושבת במרכז המסחרי עם ילדים
מהכיתה. הבנים משחקים כדורגל והבנות מביטות בחיוך של מבוכה.
חלקן בדיוק יוצאות מחנות בגדים שכונתית קטנה. הן מספרות שמצאו
חצאית ממש יפה. קבוצה אחרת של ילדים יושבים בפריפריה של
ההמולה, מדברים בשקט. אני צופה.

אני משחקת בבלון גדול ונפוח ואדום, קשור לפרק כף ידי בחוט של
זהב. אני בת 20 וכל העולם לפניי. עומדת בתור למטוס שיקח אותי
הרחק-הרחק מכאן. אנשים סביבי עומדים ומתרגשים בחבורה. חלקם
הניחו את התיקים על הרצפה והם ישובים עליהם ברוגע. חלקם עומדים
ומשוחחים שיחה אחרונה עם קרובי משפחה. חלקם עושים קניות של
הרגע האחרון. אני מחכה. מחכה. מחכה.

אני משחקת בבלון גדול ונפוח ואדום, קשור לפרק כף ידי בחוט של
זהב. אני כבר לא ילדה ועדיין כל החיים לפניי. ואני לא בתוכם.
הם מקיפים אותי, עוטפים אותי, חגים סביבי ואיפה אני?
חוט הזהב קורע בבשרי.