זאת בדיוק השנייה להרפות אחיזה ולתת לו ללכת ממני,
זאת בדיוק הדקה להרכין את הראש להודות בכל מה שכבר אין לי.
ולומר לו שלום מרחוק בעיניים דומעות שרוצות לא ללכת.
זאת בדיוק השנייה בה יש שמש בחוץ אך אצלי השלהבת דועכת.

זאת שנייה אחרונה של פרידה מהצל שליווה אותי כל החיים,
הוא צמח וגידל לו כבר גוף משלו ועכשיו עוד איננו צמודים.
לו יש דרך שלו ולי דרכי ארוכה אך לאן בלעדיו שוב אלך?
איך אשוב למסלול אעמוד שם לבד, בלי ליווי אצטרך לחייך.

זאת בדיוק השנייה של חילוף מבטים אחרון לפני הפרידה,
זאת בדיוק הסיבה שקשה להרפות כי שנים הוא חיזק, לא ידע.
שאני בלעדיו כמו פיראט בלי מצפן אבודה בין גלים רועמים,
מחכה לחיוך שיאשר את הכל שאפשר להמשיך בחיים.

ואולי הוא בעצם הלך אחריי אחרי הכל הוא הצל שלי,
הוא החזיק אצבעות ותמך בי תמיד העיקר להיות לצידי.
ועכשיו כשפורש הוא כנף לבדו איך עכשיו נפרדים מהצל?
הוא מצליח עכשיו בעולם משלו את הדרך שלו כבר החל.

ואני מעריצה מהצד את הצל, הוא צמח לידי כל חיי,
ערבה בשבילו שיצליח בכל, גם אם לא אראה זאת במו עייני.
והצל הוא שלי גם אם אי שם עכשיו בגופו הוא חי בלעדיי,
אני פה בגפי אך הוא עדיין איתי מרחוק כך שומר צעדיי.

דרך צלחה צל יקר ונפלא שלי, איתך לבי ולך כל איחוליי.