היא שכבה לה על הדשא, ביום קריר ונעים. תחילת סתיו עלתה כבר
באופק, היו הרבה עלים שנשרו מהעצים ונפלו על האדמה. העלים היו
בצבעי אדום וכתום, אפילו ירוקים, חומים ובכל צבעים שיש. היא
נמצאה בפארק יפה ושקט, חשבה לה לנוח לבדה. לשכב על הדשא
ולהסתכל על השמים. פשוט להסתכל על השמים ולשכוח מהכול. היא
ניסתה לשכוח מכל הדברים שקרו לה פעם, חשבה על ההתחלה החדשה, על
השינוי. ההתבגרות שחלה בה. היא הרגישה שהכול אצלה כבר השתנה,
כמו דף חדש. היא חשבה לפעמים שהיא שוב חוזרת לחטיבה ולא מעכלת
שהיא כבר בתיכון, מתכננת את העתיד, את הצבא, את הדברים שהיא
אוהבת, שהיא רוצה לעסוק בהם.
היא החליטה להרגע לה לבד, לקרוא לה ספר בדשא בפארק. היא עדיין
הסתכלה על השמים ללא סוף. השמים היו בהירים, שמים בצבע תכלת,
לא היה לה אכפת שהשמים היו ללא עננים עדיין, היא עדיין שכבה
והסתכלה על השמים ושכחה מהכול. ניתקה כל קשר מהעולם ופשוט נחה
לה בפארק שליד הבית שלה. סתם פארק שקט שאין בו אנשים, מקום
בטוח מאוד, שידעה שבו לא יקרה לה כלום.
היא פשוט החליטה לנוח שם לבד. השעה הייתה שעת צהריים, והיא
עדיין הסתכלה לה על השמים ונחה לה וחשבה לה. חשבה על הכול...
המחשבות עברו לה כמו רכבת שנעה עם העננים, התחילו כבר להיות
עננים בשמים והשעות עברו ללא סוף, הזמן רץ ללא סוף והתחיל
להיות אחר הצהריים. היא עדיין נחה לה ללא סוף. היא הסתכלה על
העננים: העננים ריחפו להם בשמים.
היא חשבה לעצמה, הלוואי והייתי יכולה להיות ענן שמרחף לו בכל
מקום בעולם. כמו רוח שרואה איך כולם מתנהגים בעולם ואיך כל
מקום בעולם נראה. והיא הסתכלה שעות על גבי שעות על העננים
והרגישה שהמחשבות שלה ריחפו לה מהראש כמו ענן.
היא הרגישה את עצמה נוגעת בעננים, מרחפת בתוך העננים. היה לה
מרגיע פשוט להסתכל על העננים ולא לעשות כלום. זה השכיח את הכול
והרגיע אותה. לא היה לה אכפת שאנשים הסתכלו עליה במבט מוזר,
"מי זאת הילדה ששוכבת פה שעות ומסתכלת על השמים ללא סוף?". היא
עדיין שמה זין.
אנשים שהיו לידה, היא הרגישה שהם כמו צלילים ממוזיקה. החלה
לשמוע מוזיקה ולדמיין שהיא נכנסת לתוך המוזיקה. מוזיקה קלאסית
של אנדריי ריו, מדמיינת את עצמה בתוך חלום מדהים ומחליטה לנוח
שם ללא סוף ופשוט לקרוא, לקרוא ספרים ולשמוע מוזיקה באייפוד
שלה.
השעות עברו והיא נרדמה ולא שמה לב לכך. היא חלמה שהיא בעצם
ענן. ענן שמרחף לו אי שם בתוך העולם. ענן כחול וגדול עם גוונים
של לבן, שפשוט עף לו ברוח ונופל על עננים אחרים. כבר היה ערב,
התחיל להיות חשוך, ועכשיו היא הסתכלה על הירח.
הירח הגדול שהיה מלא מאוד. היא ראתה את העננים מסתובבים ליד
הירח. העננים כבר היו כהים, שחורים ואפורים. ומזג האוויר כבר
הצטנן. ולה לא היה אכפת, היא עדיין שמעה לה מוזיקה ונהנתה.
כבר היה באמת מאוחר, כבר לילה והיא הסתכלה על הכוכבים. בדקה
אילו צורות יש לכל כוכב ועדיין הייתה לבדה והיה לה שקט והיה לה
כיף לבד.
היא החליטה שזהו, כבר היה מאוחר, ושוב חזרה הביתה ושוב השיגרה
והתקשורת.
והשינוי הגדול שחל בה, החלה להתרגל לכך.
לזמן שעובר ללא סוף, ומנסה להירגע כך: לחשוב את המחשבות שלה
שעוברות כמו העננים.