לעיתים אני מרגיש כמו שלוש נקודות...

אני אפילו זוכר את הפעם הראשונה שהרגשתי כך. זה קרה לפני
שנתיים וחצי, בדיוק כשהייתי בדרכ'לה. הלכתי בצעדים מהירים,
משום שלא רציתי לאחר ולא היה עליי שעון. עצרתי רק לרגע אחד קל,
כדי לשאול בנאדם שצעד אל עבר העולם שמאחורי גבי, אם אולי הוא
יודע מהי השעה, לפי שעה. הבחור בלם את עצמו, הביט ביד-שמאלו
וענה ש"רבע'לה בדיוק". פטרתי אותו בקידה קלה ושבנו כל אחד
להיות בדרכ'לה.

מדובר במונולוג בהמשכים, קטוע נשימה, אותיות שמודבקות אחת
לשניה באמצעות רוק רופף, נאבקות בכוח המשיכה המבקש להפילן אל
תחתית העמוד, לערום את כולן בתפזורת לכדי תל-צורות מרוקן מכל
משמעות. רסיסים של תוכן מנופץ אשר הורכבו בחוסר הגיון מיותר.
זהו מונולוג שבע-הפסקות, פעם למקלחת, פעם שירותים, להרים טלפון
למיידלע, להביא קערה של בייגלה, זהו מונולוג בדרכ'לה.

הסמן המהבהב של הוורד מלווה אותי לאורך הדרך, נעלם ואז מופיע,
מפתה אותי לעוד מלה, עוד משפט, עוד פסקה. גם הוא, כמוני, לא
יודע מתי להפסיק, לעצור ולשים נקודה.