בעולם ממשי ללא ממשות, החיים נאבקים במשמעות בלתי נתפסת,
סמנטיקה נעלמת, טעם לוואי של חיוך צופן סוד המרחף בקצוות
הבריאה. ללא יכולת לנגוס בבשר המשמעות אני נישאר אימפוטנט כנגד
ההויה. לו רק יכולתי לתפוס את הווייתם של הדברים ביד, לסגור
עליהם את אגרופי וללחוץ חזק. חזק עד שמיץ ההוויה יטפטף ויזלוג
מבין אצבעותיי, במורד כף ידי ואל זרועי. אך ההוויה כמו קרן אור
הנלכדת בניבכיו של ענן אבק, כה ברורה וזוהרת, בלתי ניתנת
ללכידה, והיד הפרוסה הנשלחת לתפוסה נסגרת על האוויר הריק.
הכאב, כל כך ממשי, כל כך מוחשי, כל כך מורגש, מרעיד ומערבל,
בלתי ניתן להתעלמות או להתכחשות. מבין השיחים בתודעה אני אורב
לו בתנוחת ציד, מחכה לו שיעלה ויצוץ, תזוזה זעירה בזווית שדה
ראיית המודעות ואני קופץ, שועט ומתנפל, מנסה להינעל ולתפוס את
הווייתו, את קיומו ועצמיותו, אך שוב כמו בקרן האור, ידי נסגרת
באוויר והשעטה שהתחילה בהחלטיות וידיעה נהפכת לנפילה מבולבלת
אל תוך מעין הריק והאין. ורק צחוק המשמעות מהדהד אחרון מתגלגל
באפלה כמו בכדי להזכיר לי שעצם קיומו אינו תלוי בעצמיותו.