חורף חדש נשב פתאום, ואורורה, כמנהגה, התיישבה למנות את
חורפיה. נינוחה ופזורת שיער ישבה בגנה, מעבירה את חורפיה
כחרוזים על שרשרת, והם מנשבים על פניה רוחות וריחות, ואפילו
כמה טיפות גשם ישנות-אך-רעננות קופצות עליה. עד שלפתע הבינה
שמשהו לא בסדר: חסר לה חורף. היכן הוא, החורף של שנה שעברה? כל
כמה שניסתה, לא הצליחה להיזכר בו, כאילו לא היה. אבל לא ייתכן!
הנה הם שם - כל אביביה וסתוויה וקיציה, וחורפיה - כולם פחות
אחד. היכן הוא החורף האחרון שלה, על גשמיו וסערותיו, על שערה
שהתארך ועיניה שצבען העמיק, על הצלילים החדשים שלימד אותה
החורף הזה, על השעות הארוכות של סיפורים שנארגו?

אורורה יצאה לחפשו, את חורפה האחרון, ביום היפה ביותר של השנה,
כשהשמש שולחת קרניים ארוכות מוזהבות ללטף עצים ואדמה ואנשים.
דחף עמום דחק בה לפנות צפונה. הצפון הוא היעד הטבעי לחפש בו
חורפים חמקניים, ניסתה להסביר לעצמה באמצעים שכליים את הנטייה
המוזרה. אך כבר במעבר החצייה הראשון היא פגשה כומר אתיופי.
כרוך גלימה חומה וחבל גס, ומדבר את שפתו המתרצצת בפלאפון סגול
נוצץ. הוא הביט בה. והיא משום מה נדחפה לשאלו: "האם ראית את
החורף שלי? היכן עליי לחפשו?" הוא הסתכל בה בעיניים שחורות,
ואמר:
"infixus sum in limum profundi et non est substantia veni in
altitudines maris et tempestas demersit me".
"אבל אנוק", פתאום ידעה אורורה את שמו, "אני לא יודעת לטינית!
שכחת? תמיד היית מדבר איתי אנגלית... מה אמרת?" עיניו עמקו בה,
והוא ענה: "מערבה, מריסנטה, לכי מערבה". "אני לא מריסנטה, אני
אורורה!" רקעה אורורה בסנדלה הקל על המדרכה. "אם לא תזכרי את
שמך, מריסנטה, לא תוכלי למצוא את החורף שאבד לך", אמר הכומר
האתיופי. "מערבה, לא צפונה", הדגיש שוב ופנה משם, מחרוזת כסף
מוכרת מאוד מנצנצת פתאום על צווארו.

אורורה התיישבה על ספסל לחשוב: צפונה - לאן שהלב לוקח? מערבה -
לאן שאנוק יודע? צפון-מערב, החליטה, ופנתה בצעד כבר-פחות-קל,
מכוונת דרכה על-פי השמש. היא יצאה מהעיר, ובחרה בדרך עפר,
שתנעם את רגליה ואת דעתה הלא-נחושה. כמה עצים צמחו שם, והיא
עצרה לנוח מתחת אחד מהם. ישבה ורשמה בפנקסה מילים זהרוריות
שהפריחו גחליליות מהדפים. כשהרימה את ראשה, הבינה שאינה לבד.

בעיניים חומות ורכות הביט בה, וחייך את חיוכו הידוע כל-כך -
מהיכן? - "שלום מריס", אמר ז'וסקן במבטא החמוד שלו. "ז'וסקן,
אוי ז'וסקן", פרצה זעקה מפיה של אורורה, "אני לא מריס ולא
מריסנטה, אני אורורה, אבל אתה תעזור לי, נכון? תמצא איתי את
החורף שלי? רק לפני שנה היה, וכבר אבד..." "החורף לפני שנה",
חייך ז'וסקן בעיניים מנומנמות, "מה אני יודע על החורף הזה? לא
הרבה, רק חודש, ואולי פחות. אולי רק שבועיים. כמה יפה הייתה
המטפחת הבהירה שלך..." "אין לי מטפחת, ז'וסקן, אתה לא רואה?
תראה כמה ארך השיער שלי!" "אוי מרי", נאנח ז'וסקן, והוסיף:
"L'amour que nous ne ferons jamais ensemble est le plus
beau..."
"מה אמרת, ז'וסקן, מה אמרת? אני אוהבת את הצרפתית שלך, אבל אתה
יודע שאני לא מבינה!" ז'וסקן הביט בה שוב, עיניה טבעו בו, והוא
המשיך, כאילו לא שמע אותה: "כמה את מתאימה לשמש של הדרום שלי.
בואי דרומה, מריסנטה שלי, רק שם... אולי... אולי תיזכרי בחורף
ששכחת..."

קו המשווה של אורורה נמתח ותפח - צפונה, דרומה, היא רוצה ל -
לאן? היא רוצה צפונה, כי שם הוא זוהר - לא! דרומה, עם ז'וסקן,
אבל - אבל אנוק אמר - אמר מערבה... היא החליטה לשים מבטחה
בפרח. דגנית כחלחלה פרחה ליד הדרך, אחרונה מבין חברותיה לפרוח
השנה. אורורה ביקשה את רשותה, קטפה אחד מעלי הכותרת, וזרקה
אותו באוויר. הוא נפל על הקרקע, מצביע לכיוון מערב. ז'וסקן
הניע את ראשו בתנועה קצרה, מבינה, ופנה דרומה, נעלם עד מהרה עם
שערו החלק בסבך שיחים. אורורה ירדה בדרך העפר שנמתחה מערבה.
סנדליה הקלים נעלמו, שמה לב פתאום, והוחלפו בנעלי עור חומות.
זה טוב, חשבה אורורה, הן הולמות יותר את רגליי שכבדו.

בצומת דרכים ישבה נערה דקת-גזרה. אורורה כמעט שלא הבחינה בה,
כל-כך הייתה שקועה במחשבות. אבל שיערה השחור נצץ בשמש, שכבר
התחילה להעריב, ודעתה נטתה אליה. "סוליקה, זאת את?" שאלה
אורורה, תוהה מניין לה שמה של הבחורה. "מה את עושה כאן,
סוליקה? את לא בדרך לאנשהו?" "אה - אני יודעת?" חייכה סוליקה
חיוך מוכר עד להתגעגע, "אני עוד לא החלטתי לאן ללכת". היא לא
נראית מודאגת בשל חוסר-הכיווניות שבמצבה, חשבה אורורה והתיישבה
לידה. "יו, סוליקה, התגעגעתי אלייך", נכמרה ולא ידעה אל מה.
ואז כיווצה את המצח. "אבל רגע, את לא תגידי שקוראים לי
מריסנטה, או משהו כזה, נכון? כי אני לא! אני אורורה". "אחותי,
את יודעת שאני לא חזקה בשמות. את זוכרת איך הייתי קוראת לכלנית
סתוונית. זה תמיד הצחיק אותה. היא הייתה אומרת לי - 'סוליק,
סתוונית זה פרח של סתיו, לפחות תתבלבלי עם פרח של חורף'".
"חורף" - נזכרה אורורה וקפצה על רגליה - "סוליקה, תגידי, איפה
מחפשים חורף שהלך לאיבוד?" הנערה היפה בהתה בה באי-הבנה.
"איבדת חורף? למה לך לחפש אותו? אחותי, את יודעת כמה חורפים
אני איבדתי?" "מה... מה ז'תומרת?" התבלבלה אורורה, "איך
אפשר ככה לתת לו ללכת? הוא אני ואני הוא! בלעדיו - איך אני
יכולה לדעת אותי?" "תראי, אקווה-סנטה", ענתה סוליקה, "לי נראה
יותר חשוב לדעת איפה הבית שלך. אם תלכי אחרי החורף הזה, את לא
בטוח תזכרי מאיפה הגעת. תאמיני לי, מריס, זה הרבה יותר גרוע
מלאבד חורף". "אבל אני יודעת איפה הבית שלי! אה... נראה לי
שאני יודעת... אני רק רוצה שגם החורף שלי יחזור. אני חייבת!
חייבת למצוא אותו", הביטה אורורה לשמים וראתה שהשמש מתחילה
להשיג אותה.

היא עזבה את סוליקה בהצטלבות והמשיכה בדרך המעריבה. נהייה קריר
לאורורה בשמלתה הקלה, והיא האיצה, מתחממת תוך-כדי הליכה. את
ג'ונדיר פגשה בירידה האחרונה, רגע לפני שהאדמה החומה הופכת
לחולות. הוא הביט לשמים, התכלת של עיניו מתמזגת בהם, והיא ידעה
מיידית שג'ונדיר הוא אדם שיודע. בלי להוריד את העיניים, הוא
הצביע כלפי מעלה ואמר: "את רואה את הענן הזה? קוראים לו
קומולוס". "ואני אורורה", הציגה את עצמה. סופסוף הסתכל עליה.
היא חיכתה שיתקן אותה, שיגיד שקוראים לה בשם אחר, אבל הוא רק
אמר בפשטות: "אני יודע". "אם ככה", התריסה מולו, "אולי אתה גם
יודע איפה החורף שלי?" ג'ונדיר לא ענה. הוא החזיר את המבט
לענן, ואמר: "זה לא מעניין, איך שענני-ערימה נוצרים מלמטה
למעלה? היית יכולה לחשוב שענן מתחיל גבוה למעלה, ויורד למטה,
עד שנהיה לו כל-כך צפוף, אז הוא מנסה להיפטר ממסה מיותרת,
ומוריד גשם". אורורה התבוננה בענן - הקצוות העליונים שלו רחצו
בשמש השוקעת, והוא היה כל-כך רך ולבן וצפוף - כמה כיף יהיה
לעלות לשם לנוח. "זאת הדרך הנכונה לעשות דברים - מלמטה למעלה",
אמר ג'ונדיר, והוסיף לפתע: "אני יכול לקחת אותך לשם. תבואי
איתי? תוכלי לשכוח מכל מה שמעיק עלייך". אורורה לקחה צעד
אחורה, נלחמת בדחף להסכים. "לשכוח? אני לא רוצה לשכוח, אני
רוצה להיזכר!" ג'ונדיר הנהן. "כן, את צודקת. יש לך חורף למצוא
ושם להיזכר בו. אבל אני אחכה לך כאן, אם תרצי לעלות איתי לענן.
עיניו של ג'ונדיר נמלאו תחינה מפתיעה. וחמלה. הוא הרים את
עיניו בחזרה לענן. "אני מקווה שהוא לא יתגשם בינתיים".

כל איבר בה מושך לכיוון אחר. מערבה, הזכירה לעצמה, מערבה. היא
הגיעה לחולות וחצתה אותם, מגלה לפתע כי נעלי העור נעלמו, והיא
פוסעת יחפה, חצי-שוקעת בחול. אל הים הגיעה רגע לפני השמש,
והרוח ממערב פרעה את שערה, דחפה אותה אחורה. לא, אני לא הולכת
אחורה, היא נופפה אגרוף מול הרוח, הישירה מבט אל הים. והנה הוא
שם, החורף שלה, מתגלגל על המים, חרוזים בצבעים ובגדלים שונים
מחוללים בו. והוא מלא בה - בימיה ולילותיה, בצחוקה ובבכייה.
אוי, כמה עצב יש בו. ריחות וצבעים וצלילים נושבים ממנו אליה,
היא קטנה מהכיל אותם. היא בוכה וצוחקת, נרגשת ומיואשת, רוצה
לחבק ולבעוט, רוצה את כולם ולהיות לבד. ולפתע הבינה: מריס -
ים... "בגלל זה? בגלל זה באת לכאן? רצית לעזור לי... בוא אליי,
תחזיר לי אותי. אני זקוקה לך". "את לא רוצה אותי", ענה לה
החורף וקולו מנשב, "את לא רוצה את עצמך ואת מה שגילית על עצמך
כשעברתי עלייך". דמעות ברחו לאורורה מהעיניים והיא נפלה על
הברכיים בחול. "אני לא - לא התכוונתי לשכוח אותך. אתה פשוט
היית קשה מדי. כל-כך קשה היה לי בך, וכמה שמחתי כשהגיע האביב,
שלא צריך יותר לכאוב אותך". "כל מה שעשיתי היה להזכיר לך, בכמה
סערות והרבה מכות קרות, את מה שניסית לשכוח לפני שהגעתי. כל
המחשבות האלה על אורורה ועל הצפון, רק להתרחק מעצמך". "איי,
מריסנטה!" קראה אורורה, "אל תזכיר לי יותר את השם הזה! אני
אורורה עכשיו!" והיא קרסה על החול, מכסה את הפנים בשתי הידיים.
החורף שלה הביט בה בחמלה, כאילו נמס לתוך המים המקציפים.
"מריסנטה, את זוכרת רק את השלג ששרט אותך, את הגשם שצינן אותך,
את הרוחות שהקפיאו אותך. אבל את שוכחת את רגעי החסד, שכרבלו
אותך כמו שמיכה חמה. כל-כך הרבה אהבה הקיפה אותך, חיממה וריככה
את המכה המדממת שהיית. אל האביב הגעת עם צלקות בהירות שכמעט לא
רואים, וכל זה התאפשר רק הודות לאומץ שהיה לך להילחם ברוחות
ובגשמים ובסערות, שהם כולם-כולם את עצמך". היא הרימה את הראש
מהחול והתיישבה, ברכיה משוכות אליה. "אבל מה, מה אני אעשה
עכשיו? אני לא רוצה את מה שאני איתך, אבל לא יכולה להיות משהו
אחר!" "תפסיקי להילחם. זה מה שתעשי. אם תלמדי לסלוח לעצמך,
לגלות חמלה כלפי מה שגילית ולמדת על עצמך כשהייתי בך, לא
תזדקקי לי יותר", נשב החורף וקולו מתדקק, הופך ללחישה דקה. "אל
תלך! חכה", אורורה צעקה, אך כבר ידעה שמאוחר מדי. גלגל השמש
נכסה כולו, היום ערב, והים נפרש לפניה משחיר עד קצווי אופק.
היא הוצפה בדידות דוקרת, ותחושת היעדר קנתה שביתה בליבה. אז
ככה מרגישים בלי חורף ובלי שם, מלמלה לעצמה כשקמה על רגליה
ושבה לאחוריה.

המסע רק מתחיל, הבינה בשעה ששירכה רגליים, מסתבכת בחול המשקיע,
ואני כל-כך עייפה, לא רוצה לחזור הביתה בלי חורף, אבל לא
מסוגלת להמשיך במרדף אחרי עצמי. היא נעצרה בנקודה בה הזהב
החולי התחלף בחזרה באדמומיות אדמה. אפילו אין לי נעליים כדי
להמשיך, הסתכלה בייאוש על רגליה היחפות. "בשביל לטפס על ענן לא
צריך נעליים", שמעה קול נעים והרימה את הראש. ג'ונדיר! איך
שכחתי ממנו! ולפתע הוצפו עיניה דמעות. איך ידע מראש שבדיוק לזה
תזדקק? "חיכית לי כאן כל הזמן הזה... איזו מחווה מקסימה ונוגעת
ללב". "אמרתי לך שאחכה כל עוד יחכה לנו הענן", ענה ג'ונדיר
בנימה הגיונית, אך עיניו נהרו. "עכשיו קדימה. כל עוד יש קצת
אור. למדת פעם איך עולים אל ענני קומולוס? לא? טוב, אז ככה. את
הרגל הזאת את שמה על כף היד שלי, בדיוק ככה, ואת הרגל
השנייה..."