ופתאום, בוקר אחד, את מתעוררת, ומגלה שזה נגמר. ואולי זה לא
בדיוק "בוקר אחד". אולי זה תהליך של כמה חודשים. זה לא באמת
משנה. את מבינה שזה נגמר. מבחינתך. ומה איתו? גם הוא חושב ככה?

אז לא. הוא עדיין אוהב.
האם זו סיבה להשאר? האם יש על מה להלחם?
ואולי כדאי להודות באמת, שאחרי שנתים מיצית. שאת לא רוצה להיות
איתו יותר. לא כי את לא אוהבת, את פשוט רוצה לבד. פשוט רוצה
להכיר אנשים חדשים.
אבל זה באמת כל כך פשוט? לזרוק ככה שנתים לפח? בלי יותר מדי
חשיבה?
והכיווץ הזה בבטן, שם כבר כמעט שבועיים, שבועיים מאז שסיפרת לו
שאת חושבת על הפסקה, ארבעה ימים מהפעם האחרונה שדיברת,פשוט כי
הנסיבות לא מאפשרות.
אבל בשבוע שקדם לכך? דיברתם, ואהבתם כמו תמיד. ובכל זאת, משהו
היה שונה.
איך מסבירים את זה לבנאדם? אולי את בכלל מרמה אותו? נשארת איתו
מתוך הרגל? מתוך נוחות? בלי שום סיבה אחרת?
מה קורה שם בפנים? בתוך הלב שלך? עדיין תוהה לגבי אנשים שכבר
מזמן ניתקתם קשר, חושבת "מה היה קורה אילו..." ומתעלמת כליל
מהאדם הזה, שאוהב אותך כל כך? למה?
אולי הגעת לנקודה הזאת, של להבין מה קורה כשקשר נמשך יותר מכמה
חודשים. וזהו? מיצית?
או שאת עדיין רוצה אותו.
ואם את עדיין רוצה אותו, אז למה בכלל את חושבת להפרד?
אה... אז את לא רוצה אותו יותר.
את אוהבת אותו? מה זו בכלל אהבה? את יכולה להגדיר את זה?
אז למה את זורקת סתם מושגים לאוויר?

לחכות?
כן, כנראה זה מה שכדאי שתעשי.
תחכי, ותראי.
אולי תשארו, אולי תיפרדו.
רק תהיי שלמה עם ההחלטה.

שלא תתחרטי לי...