חיים נוי / כך כולנו כמעט |
עט לא יוצא את ביתי
פרט לשם כתיבת האני,
אף כאשר במנוחה ושנתי
מתקצרת, חולפת היותי.
העתיד נעלם מעיניי
כל רגע הופך להווה,
ההווה כנס מפניי
עם זיכרון שאותו חווה.
עת לעתיד נשקתי
והוא הפך להווה,
את ההווה חיבקתי
כאשר החליק על חזה.
מפנינו ניבט העבר
הסופר רגעים ללא סוף,
איש לא ידע הנותר
רק נדע שחולפים במסוף.
ללא עתיד והווה מסנוור
נדלג על אורחות החיים,
העבר הוא אשר יוותר
כמוטל באזור דמדומים...
8.9.07
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|