וזה שלי
וזה כואב
יותר מתמיד
כל פעם מחדש.
זה כואב, כ"כ כואב
ואני לא מדממת, לא פצועה.
לא זועקת לא בוכה
לא נופלת לא כלום.
אני עומדת
חסרת כל רגש
חסרת כל מחשבות
עומדת בלי תזוזה
בוהה במה שנשאר
בוהה במה שמייצג את כל מה שהיה
מה שמייצג שנים נפלאות
בוהה בזה ולא מבינה
איך הכול מסתכם במשפט
עדין שותקת, לא נשברת.
מחזיקה הכול בפנים, וכבר לא בטוחה שיש מה להחזיק.
הדמעות שהיו ירדו כבר, הזעקות נזעקו.
והנפילות שנפלתי הביאו אותי הרחק למטה
אבל אני לא חשובה פה
במקום הזה
בזמן הזה
זה הכול אתה, אתם.
ולא מראה אבל מפחדת, לשכוח הכול
מפחדת לאכזב, להמשיך הלאה.
כשהפרצופים בראש מיטשטשים
הקולות דוהים בריקנות השחורה
ולרגע כבר לא עושה דבר, עומדת
לא בוכה לא זועקת
לא נשברת, לא נופלת
מחזיקה חזק את מה שנותר
וחושבת פעם ראשונה
שאולי כדי לשכוח
אבל יודעת
שפה אני לא חשובה
זה אתה, אתם
ואסור לשכוח
כי אתם לא נשארתם לנצח
אבל הזיכרון יחיה בי לעד.
ואני בחיים לא אפסיק לאהוב.