קוראים לי ורד ואני בת 10.
אין לי בית, אבל בעצם אני לא אוהבת להגיד את זה, כי מבחינתי יש
לי.
לפני 3 שנים ברחתי מהפנימייה בה אימי שמה אותי, פנימייה
מגעילה!
בחיים אני לא אחזור לשם והם גם לא ימצאו אותי!
גם ככה לא איכפת להם ממני, לאף-אחד לא איכפת, חוץ ממנו!
אמא שלי הולידה אותי בטעות, היא הייתה רק בת 14.
ההורים שלה היו זקנים מידי והם כבר לא שמו לב,
היא יצאה עם בחור בן 32 והיא נכנסה ממנו להריון, וכשזה קרה...

הוא עזב אותה והתחתן עם אחרת.
ההורים של אמא שלי סירבו לדבר איתה בגללי,
בגלל שהיא נכנסה להריון והולידה אותי מבחור לא ידוע,
הכל בגללי.

אני טעות.

אמא שלי שמה אותי בפנימייה כי לא היה לה כסף שיוכל לממן אותי,
והיא בעצמה רק ילדה.
אחרי שהיא הוחרמה ממשפחתה ומכל הקרובים אליה ונפתרה גם ממני,
שמעתי ממנהלי הפנימייה שהיא התמכרה לסמים.
כנראה שהיא לקחה מנת יתר ומתה,

הכל בגללי.

החלטתי לברוח מהפנימייה הזאת, נמאס לי מהבנות שגונבות לי כל
הזמן דברים!
נמאס לי מבני ודודי שכל לילה באים ונוגעים בי, זה לא נעים לי!
הם איימו עליי שאם אני אגיד משהו הם יהרגו אותי כמו שאמא שלי
מתה,
פחדתי.
בהתחלה לא ידעתי לאין ללכת, אז הגעתי לכאן, לפארק המרכזי.
ישבתי על הספסל והוא הגיע, היה לו חיוך כזה ובגדים כאלה שנתנו
תחושה שכל העולם מונח על כף ידו.
דווקא ממש הרווחתי, יש לי בובות חדשות כל יום, אף-פעם לא משעמם
לי,
יש לי גם אוכל, הרבה אפילו, אף-פעם לא טעמתי למשל ריבת חלב כמו
כל הילדים שמגיעים לפארק עם הסבתות ואוכלים בהנאה מהסנדביצ`ים
עם ריבת החלב שלהם.
רק הוא ידע מה אני אוהבת, כל מה שרציתי הוא הביא לי, ובעצם לא
הייתי צריכה לעשות שום דבר בשביל זה.
הוא רק היה בא לספסל שלנו כל יום בשעה 22:00 ואני הייתי צריכה
לסדר את השיער שלי בצורה שהוא אהב.
הרגשתי כאילו הוא אבא שלי, גם קראתי לו אבא.
הוא אהב את זה.
הוא היה מחליק את הידיים החמימות שלו על הירכיים שלי.
הייתי מרגישה סלידה לפעמים, אבל ידעתי שאחר-כך אני אקבל את
הריבת חלב שחיכיתי לה כל-כך הרבה זמן.
לאט לאט היה מפשיל את חולצתי ומחליק את ידו על בטני, מידי פעם
היו עוברים אנשים והייתי מתביישת, אבל התרגלתי כבר.
הוא היה מבטיח לי שאם אני לא אתבייש ואהיה ילדה טובה, הוא ייקח
אותי לים!
אף-פעם לא הייתי בים.
אז המשכתי...

היום אני בת 14 ואני בהריון.
הוא...
הוא כבר לא כאן, וגם לא הריבת חלב.
התינוק שלי לא ישלח לפנימייה, הוא בא איתי...
החיים הם לא פיקניק, צריך לדעת לחיות ולהיאחז בכל דבר קטן כדי
לשרוד.
אנשים יתקעו סכינים בגב והדרך להינצל לא תהיה קלה.
לכן אני חוסכת זאת לבני ולי, בתקווה שאתה תדע להצליח יותר טוב
מאיתנו ותדע ליהנות מריבת החלב שלך בדרך יותר מוסרית.

אני כותבת את המכתב הזה ודמעות ניגרות מעיניי, על הספסל שלנו,
מתחת לעץ כשחבל קשור לצווארי ומחכה להידוקו.
אני מקווה שתקבל את המכתב הזה ותדע שאף פעם לא הפסקתי לחשוב
עליך.

היה שלום אבא,
    מביתך ונכדך.