זהו סיפורו של הצופה הימי.
לא, הוא מעולם לא ביקר בתנועת נוער, וגם לא יודע לחתור בקיאק.
מדובר בבחור, חסר ייחוד למראית עין בלתי-מזוינת, שהולך פעם
בשבוע לים. גם בחורף, אם לא יורד גשם. הוא יושב על החול ומביט
סביבו, עד שמוצא מישהו. אדם אחד להתמקד בו. זה יכול להיות
מישהו מחבורה, ממשפחה עולזת. או אדם שבא לבד, כמוהו. הוא
מתבונן ורושם. יש לו איזו יכולת לראות פנימה אל אנשים ולחוש את
נפשם, ונפשו נימוחה לתוכם. כשיקום אותו אובייקט-תצפית ללכת, לא
ידע שהבחור המביט כבר חזה את הקימה הזו ומצא דרך להשחיל את
הדברים שכתב אל צקלונו. ואם לא הספיק, הוא עוקב אחריו מהחוף,
ממשיך את תצפיתו, ומוצא תחבולה כיצד להעביר את דפיו: או בתור
לאוטובוס, או שיגלה את כתובתו של האדם מסריקה מהירה של פנים
ארנקו בשעה שהוא משלם לנהג או לשומר בפתח החניון. אל תיעודו
הרשום הוא מצרף פיסת נייר מוכנה מראש, שבה הוא מסביר את פעלו.
לא ריגול או חטטנות, כי אם צורך להתערבב בו, באדם השבועי שלו -
בחיוכו ובמבטו הנשלח לים, בהרהוריו הנוגים. והוא מקווה, כך הוא
מוסיף ומציין, כי משהו בדבריו הכתובים נוגע, מתקן, מרפא, מדליק
נר או מאיר איזו תובנה בנפשו של הנצפה. ואולי רק ההתעניינות,
ההתמקדות לשעה-שעתיים-שלוש, מתן הקשב הכתוב הזה, הם שמעניקים
איזה צליל או נוצה או הרהור טוב. הוא לא משאיר פרטים, או כל
דרך ליצירת קשר, התצפיתן הזה. להפך. הוא שמח כשמושאיו לא
יודעים, לא משערים אותו, אפילו בדיעבד, כשהם מנסים לשחזר את
יומם בים ואת נקודות הצבע שחוללו סביבם.

ביום שעליו אנחנו מדברים, קלטו חושיו ודפיו של הצופה נערה אחת.
הוא חיכה הרבה זמן. בהתחלה חשב להתמקד בילדה בת עשר, דוברת
צרפתית אנגלית ועברית, שהמציאה תחבולות מצחיקות ומגוונות איך
לכסות את עצמה בהרים של חול, וכל זה כדי לקום אחר-כך לגערותיה
של אמה, צוחקת ויורקת חול. אם לא בה, חשב, אזי בבחור שבמשך
שעתיים עסק בתרגילי טאי-צ'י בלי להתעייף, ובלי להקדיש אפילו
דקת-הסתכלות לים או לבחורות שמבטיהן נמשכו אליו. בסוף היא
הגיעה, שעה לפני השקיעה, וחושיו נדרכו להתערבלות האוויר סביבה.
היא נעצרה לא-רחוק מהמגבת שעליה ישב, ועמדה רגע ארוך, מסתכלת
לים בלי לראות. את הג'ינס שלבשה קילפה מעצמה באצטלת מגבת שכרכה
סביב מותניה, ולבשה תחתיו מכנסי-ים קצרים. הייתה בתנועותיה
נחישות מתריסה של אף-על-פי-כן, אבל גם עיוורון היה, למקום
ולזמן ולפעולות האלה. היא היססה רגע, מודדת על עורה את הרוח
הקצת-קרה של ארבע אחרי צהריים בסוף חודש אוקטובר, אבל בסוף
החליפה גם את החולצה בגופייה שחורה. כאן לא יכלה לעזור המגבת,
והיא השתמשה בעקרון ההרעפה: הוציאה את הידיים מהשרוולים, ותחת
מחסה האוהל שיצרה החולצה, לבשה את הגופייה. רק אז הסירה את
החולצה. בתום האקרובטיקה הזאת נשמה עמוק, נאנחה, והתיישבה על
המגבת. כל זה בלי להעיף מבט באף-אחד מהאנשים שהסתכלו משועשעים
על מאמצי הצניעות שלה. הוא ידע שהיא יותר מבוגרת ממה שהיא
נראית, וגם ידע שברגע זה היא עומדת על סף תהום עמוקה. היא
למודת צער. והיא מורגלת בו, אבל כעת היא נראית כאילו נחתה עליה
מכה לא-מתוכננת, כמו אדם בלב מערבולת, שמנסה בכל הכוח לא
לטבוע, ופתאום תוקף אותו כריש מלמטה. כמעט הוא יכול, הצופה
הימי, להרגיש את תנודות הנפש המעורערת שלה, שמתנודדת במעגלים,
שיכורה ומקיאה. היא ניסתה לשכב. על הבטן. על הגב. נשענה על
המרפקים והסתכלה בפעם הראשונה מסביב. מבטה נעצר על הבחור הכותב
לידה.


בסוף התיישבה, אספה מאחורי האוזן את השיער שהתפרע מהצמה,
והוציאה בעצמה פנקס קטן ועט. כתבה מהוססת, מנסה לברור מילים,
נועצת עיניים בוהות בים, בלשון היבשה שחודרת אליו, בילדה
המצחיקה, שכעת משחקת מטקות עם אביה, ויש בה כזאת עליזות
משוחררת שתענוג להסתכל עליה. אפילו הנערה שלו מחייכת, כאילו
בעל-כורחה, ומחזירה את מבטה לרשימותיה. ברור לו שהיא מנסה לעבד
את צערה, את בלבולה, באמצעות כתיבה. הוא כמעט רואה את המילים,
כי תחושות ורגשות מתעופפים מהפנקס כמו אבק משידה שמעבירים עליה
סמרטוט יבש אחרי זמן רב שלא נוקתה. הם מחוללים סביבה בענן,
גרגרי האבק האלה, חלקם מגיעים אף אליו והוא משתנק לרגע, משתעל.
ושוב כמו אבק, הם יורדים חזרה אליה, המילים והבלבולים והכאבים,
מכסים אותה בשמיכה כבדה. הוא רואה את כתפיה נשמטות, את ראשה
נרכן, את הפנקס והעט נופלים לחול, ולבו נחמץ. מהיכן הבדידות
האיומה הזאת, שאין לה עם מי לחלוק? מהיכן הטבעת הזאת, שמתהדקת
על דרכי הנשימה שלה? היא ציפתה מאוד למשהו, הוא מבין פתאום.
לאיזו ישועה מובטחת. כל-כך ציפתה לה וכל-כך הייתה בטוחה בה.
שאריות מתחושת החיכייה שלה מגיעות אליו, מגרדות לו בחיך.
ועצביה שהתמרטו לאחר שנמתחו וכוונו לתדר מדויק של שעה-מקום-אדם
מזמזמים ברוח שעוברת דרכם כעת. כל הכלבלבים שבה, שרצו הלוך
ושוב אל הדלת, שורטים אותה עד זוב-עץ, מתכדרים עכשיו שמוטי זנב
מתחת הספה, ומייללים.

היא קמה פתאום, בדיוק כשעיגול השמש מצליח סופסוף לגעת בים,
וכעת הוא מתחכך בגלים, מקרר בהם את זיעתו. כל היום חיכה לה
הים, חמים ומזמין, וכאילו רוצה לחוש על בשרה את ההחמצה, היא
פוסעת אל תוך המים ברגע הכי גרוע, כשהבריזה בעיצומה והאוויר
כבר הצטנן מחומו המועט של היום. באותה נחישות מתריסה מקודם היא
טובלת את כולה, מרטיבה מותן וכתף ופנים. מטעימה את עורה ושערה
במליחות האכזבה, בצביטת הקור של התפכחות מאשליה. מחוץ למים היא
מנערת את המגבת מהחול ומתעטפת בה, רועדת ללא שליטה. אף-פעם הוא
לא ראה ככה בכי שנובע ונשפך מהגוף כולו, כאילו הדמעות מתפרצות
החוצה מכל נקבוביות העור. אבל לא מהעיניים, שנעוצות יבשות בים
שהתעמת איתה. את הבגדים היא מנסה ללבוש כפי שפשטה, רק שהפעם לא
מצליח לה. המגבת הלחה נשמטת לחול, המכנסיים נצמדים לעור הרטוב
והמלוח ומסרבים להעלות. ייאושה מגיע לשיאו ברגע הכישלון הזה.
היא מעיפה את המגבת בתנועה שמפלחת את ליבו של הצופה, ולובשת את
המכנסיים באטיות מכוונת, כאילו מעצימה את הניגוד בין התכסותה
קודם לחשיפותה כעת. גם על ההרעפה היא מוותרת. מסירה את הגופייה
בתנועות כאילו-בטוחות, אבל הרעד מסגיר אותה. ברור לו שהרבה
פעמים הייתה בים, והרבה פעמים החליפה חולצה בגופייה ולהפך. אבל
אף פעם לא נחשפה בטנה כך לאוויר הים, לזרקור השמש השוקעת.

כל-כך היה נתון בתנועותיה, שלא הצליח הפעם להפסיק את תצפיתו
בזמן כדי להחמיק את מילותיו אל תיקה. ולפתע היא ניגשת אליו,
והוא מתבלבל. "תגיד, איך הכי קצר ללכת מכאן לבן-יהודה?" איזה
קול יש לה! כמו של חלילית אלט מעץ, עם מינון מדויק של צרידות
וצלילות... "בן יהודה זה ממש כאן", הוא מצביע, "הרחוב הבא אחרי
ירקון". "סליחה", היא מסמיקה, "אני לא מכאן, ופעם ראשונה שבאתי
למציצים". "זה בסדר", הוא מחייך, "פשוט תעלי קצת למעלה, ותפני
ימינה אם את צריכה לארלוזורוב". "איך אתה יודע?" הופתעה. הוא
משך בכתפיו. לך תסביר לה כמה אתה מנחש ומבין... עכשיו, כשידע
לבטח, לא עמד בפיתוי, ועקב אחריה. הוא חיכה עד שיצאה מהחוף,
הסנדלים הקלים בידיה, אסף את התיק והספר והמגבת, נעל את
הסנדלים, ומיהר בדרך קיצור, מגיע לפניה. היא הגיעה לפינת
ארלוזורוב, שם נעצרה והביטה זמן ארוך בחלון סגור שפנה לכביש.
קשת הבעות חלפה לה בפנים כמו להבה שנדלקת בחטף כדי לכבות מיד.
הייתה שם כמיהה רכה, ציפייה עגולת עיניים, עלבון משונן, עצב
נוזלי שלא ניתן לתיאור במילים... כשפנתה משם הייתה בפניה חתימת
תבוסה, ושוב אותו ערעור נפש שלא יודע את מקומו.

הלכה משם לאט, יחפה, על המדרכות המטונפות, עוצרת מדי פעם
להוציא זכוכית או קוץ שנתקעו בכף-רגל. הוא חשב שתעצור לחכות
לאוטובוס, גם היא חשבה כך, לפי איך שהתעכבה באחת התחנות בדרך,
אבל המשיכה לאיטה ברחוב הארוך, עד שהגיעה לתחנת הרכבת. שם
כיוונה צעדיה לאוטובוס שייקח אותה לאן שכבר ניחש שהיא צריכה
להגיע. לאט-לאט, בלי להיכבש בלחץ האנשים מהאוטובוס המתקרב,
התיישבה על הספסל בתחנה, הוציאה את המגבת מהתיק, ניקתה היטב כל
רגל, ונעלה את הסנדלים. היה שם קהל רב שהצטופף לעלות, והיא -
כך שם לב - לא נדחפת, אבל באופן לא-ברור מוצאת את עצמה בראש
התור. כאן סיים את דיווחו, כדי להתערבב באנשים ולנצל את
ההזדמנות להגניב אליה את הדפים. רק ציין, יותר לעצמו מאשר לה,
וכבר בכתב קשה לקריאה מפאת דחיפותו, שקצת קשה לו להתנתק מהמעקב
הזה, מגילוי הנפש הנבוכה והאבודה שפוענחה לו כך. נפשו מתעכבת
עוד רגע, רוצה לנחם וללטף במילה או מבט, מתקשה להחזיר את עצמה
לבעליה. והוא עושה את מה שלא עשה אף-פעם, חותם את שמו ביד
רועדת בתחתית הדף האחרון.

זה סוף הסיפור.
ודאי לי שהוא פוקד את שדות המרעה שלו באקראיות, כדי שלא יזדמן
לעיני מכותביו, אם יבואו לחפשו. ומן הסתם לא אפגוש אותו שוב,
את הצופה הימי, ולא אוכל לשאול אותו כיצד ידע. כיצד ניחש אותי
כך, כיצד צד את נפשי ובחן אותה מכל הכיוונים לאורה של השקיעה
בחוף. אפילו את פניו איני זוכרת, חוץ מאיזה רמז לחדות באזור
העיניים ומשב חם שנגע בפניי כשהסביר לי איך להגיע אל בן-יהודה.
איני יודעת, באמת שאיני יודעת, אבל במעמקיי פנימה נפשו
משתכשכת, מוארת כגחלילית. ודי לי בזה.