ביתי על צלע הר, מול ים ועל סף יער.
שפני-סלעים חולפים בחצרות שכנות
ונהמות תנים כמידפקות על שער
בלילה מסונוור מפנסי ספינות.

כמלך המשקיף על ממלכתו מקרב
קיני הנשרים ששם מקום כסאו,
מבעד חלוני אשא עיני בערב
להתמוגג מהוד העיר במילואו.

ברושים כעמודים תומכים טלית שמיים
ואורן כנברשת בארמון כרמל.
בין מחטי-נרות צנובר כזהב פרוויים,
ומרבדי קיסוס עד שער הנמל.

כעל כף-יד פרושה חיפה, באור זוהרת,
כימה וכסיל מעל ובני דמותם תחתם.
ואת האופק דמות הרים רכה גודרת
כמו אימרה עלי שולי גלימת עולם.

והבל פי הים נושב, קר ומלוח,
וממלא העיר דוכיו וריחותיו.
אם רק אפרוש זרועות, דומה - אדאה על רוח.
מאiשר אין-תכלה עולה לב על גדותיו.