נפגשנו ב"בוגארט" בת"א, הפאב החדש שפתחו ליד "הבימה".
כל הדרך מהחניה הרחוקה שמצאתי אחרי איזה עשרים סיבובים, ועד
הפאב, אני מנסה לחשוב למה אני עושה את זה. למה נדמה לי שיש לי
עוד סיכוי איתך.
ממשיכה ללכת, מהדקת את הצעיף השחור סביב צווארי, מה לעזאזל
חשבתי לעצמי כשיצאתי מהבית בקור הזה. הרי יש לך חברה, אתה אוהב
אותה והיא אוהבת אותך, ומה בכלל היה בינינו. מה. כלום.

אני נכנסת ל"בוגארט" ומחפשת אותך דרך האדים שמכסים לי את
המשקפיים. כל-כך חם פה. מיד אני מורידה את המועיל ואת הצעיף,
העיניים לא מפסיקות לצוד אותך. בצד השמאלי של הבר אני מבחינה
בך מהפרופיל לוגם באיטיות, איך לא, בירה. אני מתקרבת אלייך,
מזכירה לעצמי שמעבר לחיוך ו"היי" אני לא אמורה לעשות כלום. בטח
שלא לנשק אותך.
"כבר הספקתי להוריד כוס וחצי" אתה מחייך ומרים את הכוס
החצי-ריקה-חצי-מלאה בגאווה. אני מחייכת בחזרה ומסדרת לעצמי את
הכסא שמשמאלך. איך תמיד כסאות של ברים הם כבדים וקשים להזזה.
אתה שולח יד שרירית ועוזר לי להרים את הכסא.

השיחה קולחת, ואנחנו צוחקים. אתה שותה עוד בירה ואני נזכרת כמה
אתה יפה, ומצחיק ושנון וחכם ומתוק. אח, איזו טעות.

הרבה זמן לא היית בארץ, אז אני מעדכנת לגבי אקטואליה,
פוליטיקה, זמרים, קולנוע.
אתה נזכר בסרט ההוא שראינו אצלי, "זוכרת?" שואל. לא ממש זוכרת,
אבל מהנהנת, לצורך העניין אני זוכרת בבהירות, ונדמה שזה היה
אתמול. ונוח לי שאתה נזכר בי אז, נזכר בנו, וכולך חיוכים ואני
מאושרת.
"ומה איתך? יש לך מישהו ?" אתה מתעניין ואני מספרת. "מגיע לך
יותר טוב", אתה אומר, אני מאשרת. אולי זה הרגע? עכשיו לעשות את
הצעד אלייך, או לחכות? אני מחכה, השיחה ממשיכה. הברמן מוזג לו
עוד בירה, אני עוד שותה את הכוס הראשונה.
"רבנו כל סוף השבוע", אתה משתף. "מה קרה? ולמה?" אני מתעניינת,
ספק מחטטת, ספק מצטערת שהסערה כבר חלפה לה. אתה מספר, הפרטים
לא באמת חשובים לי. רק למה השלמתם, למה. כלומר, "איזה יופי
שהכל הסתדר", אני אומרת, "אני ממש שמחה", מדקלמת והמציאות
נושכת. אתה מהנהן. "עד הפעם הבאה" אתה מעדכן, או אולי בעצם אתה
רומז לי משהו? אולי עכשיו? רק להניח בטעות את ידי על ידך, בדרך
לכוס הבירה שלי. אבל איך תגיב?
אתה בדיוק קופץ לרגע לשירותים. אני מקבלת כמה רגעים לארגן
מחשבות. לא מצליחה להתרכז.
אתה חוזר, אני משכנעת את עצמי לפעול לפי האינסטינקטים, ונעצרת.
אולי עדיף שנשתה עוד משהו, חושבת. חושבת יותר מדי. הברמן מוזג
לנו צ'ייסר ומכריז: "על חשבוני". אנחנו מרימים לחיים, אתה
מחייך שוב, "לחייך" אומר. אני מסמיקה, האלכוהול עולה לי לראש.
הכוסות מורדים והמבטים מצטלבים, לרגע יש שתיקה מביכה וברור מה
צריך להיות הצעד הבא.

אתה מסתכל הצידה בזוית העין, משהו שובה את מבטך. ואז אתה קם
והולך אליה. "איזו הפתעה" מחייך. "איזו יופי שבאת". אתה עושה
בינינו הכרות ואני מהנהנת תוך כדי שאני מלפפת את הצעיף השחור
סביב צווארי, מעט הדוק מדי, ולובשת את המעיל, ולעזאזל למה
כל-כך חם פה. "אני ממש צריכה ללכת", אומרת,  לא בטוחה אם בקול
רם. יוצאת מהבר ועושה את ההליכה הארוכה בקור אל המכונית הרחוקה
שלי.