אני לא חושבת שאי פעם הראיתי לו במכוון שאני עצובה. האמת? אני
אפילו די בטוחה שלא. הכרתי אותו קצת אחרי התקופה שבה עוד
הרשיתי לעצמי לדבר על רגשות בקול רם, בלי גרגר ציניות אחד
שיתבל את המילים "רע לי", או "טוב לי", או "אתה חשוב לי", או
"אני מתגעגעת". אחרי התקופה שבה עוד האמנתי שלמילים האלה יש
משמעות כלשהי, שלמילים בכללי יש משמעות, שיש דבר כזה משמעות,
גם בלי מילים.
כן, אני זוכרת את התקופה הזאת. האמנתי אז גם שיש חיים אחרי
המוות ושילדים מגיעים מהחסידה ודברים בסגנון. פשוט לא יכולתי
לקבל את העובדה שדברים קורים סתם, בלי סיבה. תקופה מקוללת.
אז לא אמרתי לו שאני עצובה, אבל הוא ידע. הוא שאל אותי לא פעם
למה אני לא מחייכת. ודווקא ניסיתי לחייך, באמת שכן, וכשהייתי
לידו גם חשבתי שמצליח לי, אבל הוא המשיך לשאול.
אף פעם לא דיברתי בצורה אופטימית כשהייתי לידו. ואולי סתם נדמה
לי, וגם לו היה נדמה. הוא פשוט כל כך אופטימי שלידו אי אפשר
להיראות אופטימיים. זה מוזר, אבל מאז שפגשתי אותו, בכל פעם
שהייתי רחוקה ממנו הייתי הקול האופטימי היחיד ב-השלם-את-החסר.
ואולי אני סתם מסתובבת עם יותר מדי אנשים פסימיים.

"את יודעת? את יכולה לצאת מהדלת הזאת, תדרוס אותך מכונית,
תאבדי את שתי הרגליים שלך ותישארי נכה לכל החיים." שתקתי. "את
רק תצטערי שלא ניצלת את החיים כשעוד היית יכולה". הוא צודק.
"וגם אז תבואי אלי ואני אגיד לך אותו דבר".
כנראה שאף פעם לא מאוחר מדי.

אני חושבת שהפכתי אותו ליותר חכם ממה שהוא באמת. בראש שלי נתתי
לו כוחות על-אנושיים.
אז נכון, כשיצאתי משם באמת נדרסתי. וכן, איבדתי את שתי הרגליים
שלי. ולא, אני לא אוכל ללכת מתישהו. ובאמת גם קצת הצטערתי שלא
ניצלתי את החיים קודם. אבל זה היה אופנוע, לא מכונית.
אז הלכתי אליו, וכמו שהוא הבטיח, הוא אמר לי את אותו הדבר.
ובאמת שרציתי להקשיב לו וללכת לנצל את החיים, אבל אז נזכרתי.
זה היה רק אופנוע.

בפעם השניה שנדרסתי זאת הייתה מכונית. הרופא אמר שאני לא אוכל
לראות יותר, וכשהשתחררתי מבית החולים ורציתי ללכת אליו, הוא
כבר לא היה שם.
ונראה לי שהוא צדק.

זאת בטח הייתה תמונה מוזרה כשיצאתי משם. ילדה צעירה יושבת על
כיסא גלגלים שנגרר על ידי כלב נחיה, עם חיוך על הפנים, ומים
שזולגים מהמשקפיים השחורות שלה. אם הייתי רואה דבר כזה לפני
שהתעוורתי בטח הייתי צוחקת.
ואולי לא, אולי הייתה לי קצת יותר רגישות. אני לא יודעת.
כל מה שאני יודעת זה שכשהגעתי הביתה לא היה לי ספק מה אני
צריכה לעשות. את הדבר היחיד, בעצם, שיכולתי לעשות.
אז לקחתי את הגיטרה שלי - פיסת עץ שעומדת ללוות אותי במשך כל
החיים המאושרים שאני עתידה לחיות - וניגנתי. כל היום ניגנתי,
וגם בלילה, וגם ביום שאחרי. אני לא זוכרת מה ניגנתי בתקופה
ההיא, אני זוכרת רק שיר אחד, של פול סיימון. אני זוכרת שניגנתי
אותו, וגם אני כמו פול, הודיתי לאלוהים על האצבעות שלי.