ויש לנו בית נעול על הים, צבוע כחול. ובגינה גדלות עגבניות
והיא אומרת שהן ניזונות מדם. ובלילות אני רוכן על שולחן כתיבה
ומתכנן לפרטי פרטים את הארמון האינסופי שבו נגור, מלא חללים
סודיים ודרכים-לא-דרכים להגיע למקומות-לא-מקומות, והיא מסניפה
שורה ומזפזפת בין הערוצים ואומרת: מה זה אין מה לראות. אני
אומר לה 'סתכלי בחלון, יש כוכבים. העץ מכה בענף עבה על החלון
והרוח מפזרת גשם, ואני מעלה להבה באח, צולה שם את ידיי. יש
עיגולי עשן בתקרה וסביב להבת הנר חג פרפר שחורך לאט ובעקשנות
את כנפיו. ונצטרך להתקין רעפים, היא אומרת. הים מתקרב אלינו
והכחול הבהיר הופך לאט לאפור ולשחור. אני בונה רכבות קטנות
והיא מניחה אותן על מסילות גפרורים וחגה איתן סביב כל החדר
היחיד, ועיניה אומרות: קח אותי איתן, לאן שהן נוסעות אני אסע
גם. ויש לה קעקוע של פרח על הכתף וכשהיא מזיזה את ידה כל הפרח
מלבלב. והמטבח הפתוח אל מקומנו מתמלא כלים מלוכלכים, ובפינות
השיש מתרוצצים ג'וקים קטנים, והמגירות כבר מתפרקות, או שזו
הרטיבות. והיא שמה את ה-וריד מעל להבת נר, ובוכה. ואני מפיל
חצי קיר כחול מנגד הים אל השממה, אולי לשם תלכי, אני אומר,
והיא אומרת שים דלת גשם נכנס. והדלת חורקת ומתעבה ממים, ומהגג
יורדות שלוליות אל הרצפה, והיא שמה צלחות וסירים ומאזינה כל
הלילה למנגינות שהטיפות מנגנות. עורבים מקימים משכן ארעי על
הגג, וחורקים את טפריהן על קורות העץ. היא חובטת בקצה מטאטא על
התקרה ומשק כנפיהן הרגעי פורח אל הלילה, אך שוקט שוב
כשהציפורניים אוחזות ברעפים. אני מקלף חפיסת גיר ונוגס והיא
מחרבנת בשירותים חסרי הדלת, אומרת תסתכל לים גיא, אני לא פה.
באופק הים העננים רעים שחורים, ממלאים כרסם בגשם חם, וטעם
האוויר הוא טעם גפרור כבוי. אני מודד את הקיר להתקין מרפסת,
מגלה שאין טעם, היא תשקע בחול. היא שמה את הכלים המלוכלכים
בפתח ומשפריצה עליהם בצינור. שלוש נקודות משולשות מקועקעות על
קרסולה ליד העצם הנעולה, מזכירות את מיקי, ואני רץ לחפש אותה
בספר המחזור, היא אומרת: נשרף מזמן, אתה הרי טמנת את האפר
בחול.

אני שואל לאן העורבים עפים, והיא עורמת ספרים ומחברות ישנות
לתוך האח, מציתה ומשתרעת עירומה, מפוייחת ומקועקעת מול הלהבות
הלוחשות. אני עוקר את קורות הרצפה ומוצא רק חול וחול, בשתיקה
היא מכסה את הפה הפעור בשטיח, ממסמרת אותו לשוליים. ואני מסמן
על הקירות כיצד להרחיב את החלון, והיא גוזרת פרחים לבנים מ-דף
שורות ושמה אותן בצנצנת פח עם גבעולים של קטורת, מזליפה שתן על
הנייר, ועל שולחן הכתיבה אני מתכנן כלי רכב, וחלליות, ומכונות
זמן. ובבטן שלה היא אומרת כבר גדל תינוק. ברגשי אשמה ובושה היא
מכסה בתחבושות אדוקות את סימני ההתאבדות על פרקי ידיה. אני
בודק במקל עבה את ההד מהרצפה, אם החול יאכל את הבית. מעל לכיור
תלויים תחתונים מכובסים רטובים שמטפטפים לתוך הכלים.

בבוקר יש רעד קל של אצות שנסחפות עם כל אדווה. אני מדליק את
השמש מעל לתקרה, אומר לה תלבשי ארוך, כבר כמעט ולא קיץ. אבל
אין לי מה ללבוש, היא אומרת ומתכסה בשמיכת צמר, מחממת את כפות
רגליה באש. אני יוצא אל הכחול שמעמיק לתוך השמיים והשמש מטילה
צל של אדם לתוך המים, ואני אוסף לתוך ידיי ומזליף על פניי,
ואומר: כל רגע אני יכול לשתות ולמות, או פשוט לחלות, היא כבר
תטפל בי. והיא יוצאת מפתח הדלת, משאירה את שמיכת הצמר על הסף
ופוסעת עירומה כאילו אליי אבל לא, אל המים,
מרטיבה את עצמה, משפשפת לניקיון בבית השחי ובאזורים מוצנעים,
ואני אומר לה: תישארי, יש כאן דגי פירנה שאוהבים תחת לבן, והיא
אומרת: כבר לא לבן כל-כך, הייתי בים. ואני מסמן קו בחול בין
הגלים לחוף, אבל הגלים כל הזמן מוחקים עד שאני לאט-לאט מתרחק
וכבר לא, ואומר לה: את רוצה ים או בית בחוף, איזה צד קו,
תבחרי. והיא מגדלת סנפירים לרגליה וידיה קשקשים ואומרת: בחרתי,
בוא אתה איתי. ואני מוחק את הקו בחול ורץ למים, אבל לי לא
גדלים סנפירים. והיא צוללת ומעמיקה ומתרחקת ואני רוצה גם, אבל
הידיים כבדות והרגליים כמו פטישים מתעייפות, והיא צועקת מרחוק:
אתה תבנה את ביתי הנעול שתבנה על הים, ואני אבנה לך ארמון
אינסופי מלא חללים סודיים ודרכים-לא-דרכים להגיע
למקומות-לא-מקומות.

בהשראת:
"בביתי הנעול",
שלום חנוך כתב, רמי קליינשטיין הלחין.
ריטה שרה.