ההוא הלך אל הנסיך אשר ישב על שפת הים.
הנסיך ישב שם והוציא צדפים מהאדמה הבוצית שבאזור בו הגלים
מתאבדים על החוף.
ההוא התיישב ליד הנסיך והביט אל האופק. הנסיך כלל לא הבחין בו,
לא היה נראה שאכפת לו כל כך מאותה נוכחות זרה ומעיקה.

"היא רוצה שתחזור", ההוא פלט אחרי שנמאס לו לשמוע רק גלים
נשברים.
הנסיך נשאר דומם. הוא החזיק בידו צדף חצוי אחד בצבעי
אדום-ורוד-ולבן והתבונן בו כאילו הוא מחכה שמשהו מופלא יקרה
לאותו צדף חצוי חסר ערך. באמת, הרי איזה ערך יכול להיות לדברים
שאינם שלמים? זה, בכל אופן, מה שההוא חשב לעצמו.

ההוא ניסה לעורר תגובה אצל הנסיך: "היא רוצה שתחזור, כדי שכולם
יוכלו לראות אותך."
הנסיך הניח את הצדף על החול הזהוב כשערו והביט אל חצי השמש
היורדת אל מתחת למצולות.
"רק לראות?" הנסיך פלט בקול פעמונים חרישי, שבקושי ניתן היה
להבחין בו מבעד לשאון המים והרוחות.
"רק לראות." ההוא ענה.

שניהם ישבו בשקט למשך כמה זמן ואז הנסיך קם, וכמו שהוא החל
פוסע אל תוך הגלים העסוקים בג'יהאד שלהם כנגד החולות.
"מה אתה עושה?!" נזעק ההוא, חס בתוך תוכו על המשי הלבן, על
רקמות התחרה ועל היהלומים הנוצצים שבבגדי הנסיך.
"הולך לשחות." השיב הנסיך בסתמיות, כאילו מעשהו זה הוא הדבר
הטבעי ביותר.
"אבל ככה? כמו שאתה?"
"מה רע באיך שאני?" הנסיך עצר והסתובב להביט בעיני ההוא.
ההוא חיפש נואשות מקום לקבור בו את עיניו כי לא יכל לסבול
להסתכל בכדורים המושלמים שבעיני הנסיך, בצורה המושלמת בה
משורטטות גבותיו במרחק מושלם מאזור העין. לא יכל להסתכל על
הריסים המושלמים, באותו האורך בדיוק, בצבע שחור מושלם. לא יכל
לראות את השרטוט המדויק של הפה, המותאם בפרופורציה מושלמת לשאר
תווי פניו של הנסיך.
"סתם..." ההוא מלמל, "לא חבל?"

הנסיך הניד את ראשו בשלילה, הסתובב, נכנס לים, ומעולם לא נראה
שוב.

4.9.06